טוב אז האקר בשם DOla Habibi החליט להזכיר לי שיש לי בלוג, על ידי כך שהוא יפרוץ לי אליו ויזריק לי מלא קוד לשליחת ספאם. רק עכשיו התפנתי לטפל בבעיה אז לכל הגולשים שניסו להיכנס לבלוג מהבוקר (סטטיסטית היה אחד כזה), אני ממש מתנצל 
תחקיר מפורט יצא בהמשך!
בונוס – כחלק מהטיפול בבעיה החלפתי את ערכת הנושא המשעממת הקודמת לערכת נושא משעממת חדשה.
בשבועות האחרונים התחילו להתקין בלא מעט תחנות אוטובוס באזור השרון ובערים נוספות לוחות אלקטרונים של חברת מטרופולין המציגים את זמן ההגעה המשוער של האוטובוסים. לפי מה ששמעתי מחברים, זה לא תמיד מדוייק, אבל עלי הלוחות האלו מאוד מקלים.
כרגע הבעיה היא שמדובר בפיילוט ועוד לא התקינו את אותם הצגים בכל התחנות, ולא ברור אם זה גם יקרה בעתיד. בינתיים, החברה הדביקה בתחנות רבות נוספות QR codes שאם סורקים אותם מגיעים לעמוד המציין את זמן ההגעה המשוער של הקו.
אך גם אלו לא קיימים בכל תחנה ותחנה, ודווקא בתחנה שבה אני מבקר הכי הרבה מישהו החליט לגרד את ה-QR code והוא לא ניתן לסריקה.
כדי שבכל זאת אני אוכל להשתמש בשירות סרקתי את הקוד בתחנה נוספת וקיבלתי את ה-URL הבא:
m.ontime3g.com/?route=###&stop=#####&dir=#
את הסולמיות מחליפים במספר הקו, מספר התחנה (המופיע על כל התחנות של מטרופולין) ובשדה הכיוון (dir) מכניסים 1 או 2 (מה מביניהם שלא מוביל לשגיאה).
בחודשים האחרונים אני מקבל לא מעט הצעות חברות ב-Facebook מפרופילים פקטיביים או כל מיני פרופילים לא מזוהים. מאחורי חלקם כנראה מסתתרים אנשים תמימים, אבל חלקם הגדול, ככל הנראה, הם ספאמרים.
בתור הרשת החברתית הגדולה בעולם, הפכה Facebook למאגר מידע אדיר המכיל פרטים אישיים של מאות מיליוני אנשים, מכל הסוגים והמינים, ובכל ברחבי העולם. בכך מצטרף לאי הנעימות הנגרמת מספאם שאנחנו מקבלים, גם החשש מגנבת מידע, גניבת זהות ואיסוף מודיעין פלילי או ריגול תעשייתי.
אך לא תמיד אנחנו יודעים להבחין בין פרופיל תמים לפרופיל מזוייף. לעיתים רבות בעל הפרופיל הפקטיבי יבחר בשם נפוץ (לדוגמה, יואב כהן), ותמונת הפרופיל תהייה מטושטשת או לא ברורה. רוב האנשים לא יקדישו יותר מידי תשומת לב לעניין ויאשרו את המשתמש הפקטיבי, אלו המודעים יותר לנושא אבטחת המידע והפרטיות יהססו, אך בסוף גם רובם יכנעו ויאשרו את אותה בקשת החברות.
למעשה, יתכן כי באותו הרגע, מפעיל הפרופיל הפקטיבי היושב ומחכה לאישור, יתחיל לאסוף את כל המידע האפשרי מפרופיל המשתמש. הוא יתחיל לאסוף תמונות, רשימת חברים, התכתבויות פומביות (על ה-Wall), תחביבים, מידע על בת/בן הזוג וכו'. המידע הזה עשוי לחשוף פרטים בעלי ערך רב בפני עצמם, אך גם אם הוא מועט מאוד הוא יכול לשמש למתקפת "הנדסה חברתית" איכותית.
נוכל מתוחכם אף יותר יצור סקריפט השואב בצורה אוטומטית כל מידע גלוי מפרופיל המשתמש הנתקף ברגע האישור.
אם כך, כיצד נוכל להתמודד עם אותם הנוכלים?
לאלו מאיתנו שיכולים להשתלט על הסקרנות שלהם הפתרון הוא פשוט – לא לאשר הצעות חברות מאנשים שאנחנו לא בטוחים בזהותם.
ולסקרנים שבינינו יש פתרון שמצריך כמה דקות של עבודה, אך גם הוא יחסית פשוט. יצירת "DMZ" לפרופילים חשודים.
מהו DMZ?
DMZ הם ראשי התיבות של Demilitarized Zone (אזור מפורז). בעולם אבטחת המידע הכוונה היא לאזור כלשהו המפריד בין הנכסים שלנו (הרשת של הארגון, הסודות שלנו וכו') לבין העולם החיצון אשר עשוי גם להיות רע. כך גם אם התוקף תקף, אנחנו עשויים להבחין בתקיפה שלו כאשר הוא נמצא בטריטוריה שלנו, אך עדיין לא הגיע לנכסים עליהם אנחנו רוצים להגן.
ואיך זה מתקשר ל-Facebook?
Facebook מאפשרת לי ליצור רשימות חברים (כן באמת! Google+ לא המציאו את זה!) ולהגדיר מדיניות שונה של חשיפה לאזורים שונים בפרופיל שלי עבור כל רשימה. לדוגמה, תוכלו ליצור רשימה עבור מקום העבודה אשר כל חבריה לא יוכלו לראות תמונות אישיות שלכם מאירועים חברתיים, או ליצור רשימה של אנשים המתעניינים בטיולי אופניים, אשר רק היא תקבל את כל הפרסומים שלכם בנושא.
כדי ליצור רשימות מסוג זה יש להיכנס לעמוד הזה http://www.facebook.com/friends/edit (Account => Edit Friends) ולאחר מכן ללחוץ על כפתור Create a List.
אני יצרתי רשימה כזאת וקראתי לה DMZ ובינתיים לא צרפתי אליה אף חבר.
לאחר מכן הורדתי את הרשאות הצפיה לרשימה זאת על ידי כניסה לעמוד הגדרות הפרטיות http://www.facebook.com/settings/?tab=privacy (Account => Privacy Settings) ולחיצה על Customize Settings ולאחר מכן הוספת הרשימה "DMZ" לשדה ה-Hide this from לכל אחד ממאפייני הפרופיל.
מעתה, כאשר נקבל בקשה לחברות ב-Facebook מגורם חשוד, נוכל בחלון האישור להוסיף באופן מיידי את הפרופיל החדש לרשימה המאובטחת שלנו. כך אותו הגורם לא יוכל לצפות בדבר, ואילו אנחנו נוכל לקבל יותר מידע על הפרופיל שלו ולהבין האם זה באמת חבר עבר או אדם ששכחנו או שמדובר בגורם זדוני.
שוב, כנראה שהפתרון של צירוף חברים בלבד הוא חכם יותר ופשוט יותר. כל התהליך הזה הוא רק חלופה לאנשים כמוני שלא יכולים להתאפק.
כאשר מסתכלים סביב נדמה שהמכשירי הסמארטפון נמצאים בכל מקום. אף על פי שמכשירים אלו טרם השתלטו על רוב השוק, אשר עדיין נשלט על ידי המכשירים הקלאסיים (המכונים לעיתים Feature Phones), מתקבלת תחושה שהם כבר ניצחו ושהעולם התקדם הלאה. אך האם זה באמת המצב?
בנוסף, כאשר אנחנו מסתכלים סביבנו נראה שמדובר במכשירי קסם שפותרים את כל בעיותיו של בעליהם, או לפחות לא מכבידים עליו. אבל שוב, האם באמת זה מה שקורה בפועל?
לי נדמה שלא.
לפני כחודשיים החלטתי שהגיע הזמן להתקדם ולקנות לעצמי מכשיר חכם. אומנם ידעתי שאני אשתמש במכשיר גם לצורך העובדה, אבל אין ספק שידעתי מראש שהוא יתפקד בעיקר כמשחק וכגאדג'ט. אני הרי לא באמת צריך לקבל בזמן אמת התראות מ-Facebook.
אף על פי שקראתי לא מעט חומר באינטרנט לפני הקניה, עדיין הופתעתי לגלות עד כמה חיי הסלולה במכשירים הללו קצרים. המכשיר הקודם שלי (נוקיה מ-2007) הסתפק בהטענה פעם בשבוע, וגם אז הוא עשה פרצוף של "עזוב גבר… לא צריך…" ואילו ב-HTC Desire HD החדש שלי, יש צורך בהטענה לפחות פעם אחת ביום. בשימוש "מסיבי" (כמה שיחות, קצת גלישה, קצת משחקים, קצת מוזיקה) יש צורך אפילו בכמה טעינות. הטלפון הפך להיות נייד-למחצה, כלומר, הוא נייד, אך בפועל צריך להיות תמיד ליד מטען.
הבטריות של הסמארטפונים כנראה עדיין לא הגיעו לבשלות אמיתית. כך גם המסכים שמהווים כרגע את צרכן האנרגיה הגדול ביותר במכשרים החכמים.
עניין נוסף, מעניין לא פחות, הוא מקלדות ה-Touch. המכשירים הללו לא מגיעים עם מקלדות אלא פותחים "מקלדת וירטואלית" על מסך המגע. הבעיה עם המקלדות האלו היא שהן פשוט לא טובות. אי אפשר להשוות אותם למקלדות QWERTY מלאות, כמו אלו שנמצאות במכשירי ה-BlackBerry ובחלק ממכשירי ה-Nokia (שלצערי לא מכילים את התכונות המודרניות של סמראטפון).
אני עוד מסתדר עם מקלדת המגע במכשיר שלי די טוב, אחרי תקופת התאקלמות של כמה ימים הצלחתי להסתדר איתה יחסית מצויין, אבל גם עכשיו אי אפשר להימנע מטעויות הקלדה תכופות.
כדי שטכנולוגיה תחדור לכל השוק, לא מספיק שתמלא את הצרכים ותענה על הדרישות של ה-20% הראשונים מהשוק המאמצים מהר טכנולוגיות. מטבע הדברים מדובר באוכלוסיה טכנולוגית יותר וצעירה יותר. כדי שטכנולוגיה באמת תכבוש את השוק היא צריכה להיות בין השאר נוחה לאנשים מבוגרים, לאנשים לא טכנולוגים או לאנשים שאינם נמצאים כל היום ליד שקע חשמל.
מה שמעניין זה שכמעט אף אחד עדיין לא מדבר על הבעיות הללו בפומבי. הכתבות בעיתון רק מהללות את הסמראטפונים ותרבות האפליקציות שהתפתחה סביבם. כמעט אף אחד לא אומר שקיימות כאן שתי בעיות מהותיות שהופכות את המוצר הזה ללא רלוונטי בעליל לאחוז מאוד נכבד מהאוכלוסיה.
Gartner, אחת מחברות מחקר השווקים הגדולות בעולם משתמשת במודל בשם "Hype Cycle" המתאר את תקופת הינקות של טכנולוגיות, מרגע ההתעוררות שלהן ועד שהן הופכות למיינסטרים. על פי מודל זה אפשר להניח שאנחנו בין התקופה של שיא ה-Hype, התקופה בה יש ציפיות מנופחות מהטכנולוגיה, ולפי התקופה של "ההתפכחות" בה מכירים באכזבות הרבות הנלוות לה. הטכנולוגיה עם הזמן כמובן רק משתפרת, ובעוד כמה חודשים המוצרים יהיו טובים בהרבה מהיום, אך התחזית שלי היא שנתחיל ראות בעתיד הלא רחוק לא מעט כתבות ואנשים שיטענו שהסמארטפונים הם טיפשיים, טרנד חולף, יקרים מידי וכו'. אני גם מוכן להתערב על כך שנראה תמונות של אנשים ששוברים את המכשירים שלהם וחוזרים למכשירי Nokia ישנים.
בסופו של דבר, אחרי שהתקופה הזאת תעבור, כנראה שהלחץ וההתקדמות הטבעית של הטכנולוגיה תאפשר לרוב הציבור לקנות ולהנות מהמכשירים החכמים. כמה זמן לדעתי זה יקח? אני לא בטוח, אבל תחושת הבטן שלי אומרת ששנתיים.
זזתי לשחק Angry Birds…
אלו שמכירים אותי באופן אישי יודעים שבתקופה האחרונה אני עובד על הרמת פרוייקט סטראטאפ בתחום האינטרנט. כחלק מהמחקרים שביצעתי בחודשים האחרונים וכחלק מהכנת התוכנית העסקיות, יצא לי לחשוב המון על Facebook. מדוע הם כל כך מצליחים?
לפני שנדבר על למה Facebook כל כך מצליחים, צריך לשאול בכלל "מה זאת הצלחה?". חלק ימדדו את הצלחת Facebook בהכנסות השנתיות שלהם, אחרים ימדדו את ההצלחה במספר החברים באתר. אלו מדדים מאוד חשובים ומאוד נכונים, אבל נדמה לי שמצאתי מדד פחות כמותי אבל ישיר יותר, שמראה באופן חי יותר את ההצלחה האדירה של Facebook.
ביום שישי בערב ישבתי עם שני חברים ב-Friends Underground, פאב תל אביבי בינוני, מתחת ללונדון מיניסטור. על פי הנוהל הקבוע הם העירו לי כמה וכמה פעמים שאני אעזוב את הסמארטפון שלי ואהיה מרוכז בשיחות איתם ובמה שקורה סביבי. ואני בכל פעם בטעות גולש חזרה לסמראטפון ובודק האם יש לי Notifications חדשים. בשלב מסויים הרמתי את ראש והסתכלתי סביבי וראיתי שהעיניים של רובם המוחלט של האנשים תקועות בתוך המסך הקטן, בדיוק כמוני. חבר שלי, נטול הסמראטפון, היה מרוכז יותר במה שקורה מסביבינו והסב את תשומת ליבי לשולחן שישב מאחורינו – ארבעה חברים שיושבים סביב שולחן אחד וכולם מסתכלים לא אחד על השני, לא על הבירה ולא על בחורות, אלא שוב, על המסך הקטן.
מדהים/עצוב/מוזר – זה לא משנה, זאת הצלחה אדירה.
טל גוטמן, אחד האנשים המרתקים והלא צפויים (=מופרעים) שיצא לי לפגוש בשנים האחרונות, פרסם פוסט נפלא בנושא הזה בבלוג שלו "קורות ממלכת עילם". גוטמן אומנם לא הזכיר את Facebook בפוסט, אבל אין לי ספק שהסרטונים שהוא מדבר עליהם פורסמו ב-Wall של המצלמים, כעבור שעתיים-שלוש.
כאשר שירות תקשורת בא על חשבון זמן לימודים, זמן עבודה ואפילו בילוי עם חברים, זה אומר שמשהו בו עושה לנו טוב. חלקכם יגידו שמדובר בסוג של סם, ואני אגיד שגם אם אני מסכים, אני רוצה להבין ממה הוא עשוי וכיצד הוא עובד.
אז ממה Facebook (לא) עשוי?
אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם די במהרה זה ש-Facebook הוא איום ונורא לתקשורת מקצועית. קצת מוזר… צורת התקשורת המודרנית והפופולארית ביותר היום לא ניתנת לניצול לעבודה?
נקודה נוספת שעלתה די מהר היא בכך ש-Facebook, אף על פי מה שרובנו חושבים, גרוע בכל מה שקשור לתקשורת עם חברים. הצ'אט קורס, נתקע, שולח את אותה ההודעה חמש פעמים והודעות אחרות לא שולח בכלל, מציג משתמש כ-Online לאחר שעה שהתנתק, מציג מישהו כ-Offline, למרות שהוא מחובר. שיחות וידאו? העברת קבצים? היסטוריית שיחה מאורגנת?
חבר'ה, ICQ, לפני 10 שנים, הציעו יותר!
רגע, אם Facebook לא שידרג לנו את חווית התקשורת עם החברים, מה הוא עושה?
המסקנה שהגעתי אליה בסופו של דבר היא ש-Facebook היא פלטפורמה לשיתוף חוויות. הרשת החברתית היא רק כלי טכני לשיתוף החוויות שלנו.
שיתוף תמונות, סטטוסים, Check-Ins, Events וסרטונים שאנחנו משתפים, כל אחד מאפשרים לנו לחלוק חוויות מהעבר, מההווה ומהעתיד, עם אלו שמתעניינים בהן. ולהפך, אנחנו יכולים לקבל תחושה של השתתפות בחוויות של כל החברים שלנו.
ואם Facebook מוכרים לנו "חוויות" מרוכזות, אין זה מפתיע שאנחנו מעדיפים את התרכיז על פני החוויות המציאותיות, שלרוב מגיעות במינון נמוך יותר.
Facebook רכשו ידע וניסיון בתחום החוויות באותה מידה ש-Google רכשו בתחום ניתוח וארגון מידע. שתיהן חברות אינטרנט, זה נכון, אבל שתיהן מתמחות בתחומים אחרים לגמרי. כניסה של כל אחת מהן לתחומים חדשים היא מאוד קשה, וגם כאשר מהלכים כאלו מצליחים, המחיר כבד מאוד.
לפני כשנתיים הכריזה ענקית האינטרנט Google על השקתו של שירות חדש. אותו שירות היה אמור לשנות את הדרך בה אנו מתקשרים באינטרנט, מנהלים את מסמכינו, משתפים מידע ומשמרים ידע. למעשה, הייתה זאת מעבר להשקת שירות, Google השיקה פרוטוקול שלם איתו כל אחד יוכל לעבוד. Google קרא לשירות ולפרוטוקול Google Wave, שם קליט שתאם לתחושת הזרימה בשירות ולקצב העברת המידע. לשירות הוצמד גם לוגו נפלא, כאילו שציפינו מ-Google לפחות.
כאשר השירות הוכרז בכנס ה-I\O השנתי של גוגל במאי, התנפלתי, כמו רבים בעולם, על הסרטון מאירוע ההשקה. אורך הסרטון היה כשעה וחצי, אני ראיתי אותו כחמש פעמים. ההצגה הייתה מצויינת, למרות מספר תקלות מינוריות, כיוון שיותר מכל, התחילו לצוץ אצלי בראש אינסוף תרחישים בהם אני ארצה להשתמש בשירות.
נקפוץ לרגע שנתיים קדימה. היום בשנת 2011 ברור לכולם ש-Google Wave היה כישלון חרוץ. לכולם ברור ש-Google השקיעה המון כוח אדם מוכשר וכספים רבים, אך בסופו של דבר כמעט ולא נעשה שימוש בשירות. בנוסף, המוניטין של Google בתור חברה עם מגע הקסם, נופץ פעם נוספת (בעיקר אצל אלו שלא הכירו את הכישלונות הגדולים הקודמים של החברה).
רובה המוחלט של העיתונות הטכנולוגית טענה שהסיבה לכישלון הייתה הממשק המסובך של Google Wave. אחרים טענו שהרעיון עצמו, ולא הממשק, הוא שמסובך ולא מובן. עם הטענות האלו אני לחלוטין לא מסכים. ממשקים אחרים איתם כל משתמש מתמודד הינם מסובכים פי כמה וכמה (הדפדפנים, כל שירותי הדוא"ל, כל תוכנות Office) ולרוב הם לא מלווים בהסברים מצויינים כמו ש-Google שיחררה עם Wave. גם הטענה שהרעיון עצמו הוא מסובך נשמעת לי מופרחת. האם רשת חברתית מפלצתית כמו Facebook פשוטה יותר?
לדעתי הסיבה לכישלון הרשת היא אחרת, לגמריאחרת.
חובבי האינרטנט והטכנולוגיה בוודאי זוכרים את הדרמה שהתחוללה בחודשים שלאחר ההשקה. עשרות (אם לא מאות) אלפים ברחבי העולם ניסו להשיג הזמנות לחדשות Wave, בדיוק כמו ההזמנות ההן של Gmail. התגית #GoogleWave הייתה בראש רשימת התגיות הנפוצות ב-Twitter במשך זמן רב מאוד. הביקוש היה אינסופי, הבאז היה בשמיים, אבל רק קומץ מצומצם של אנשים יכל להתנסות בשירות.
מעלים את קצב חלוקת ההזמנות
רק לאחר שמונה חודשים מיום ההכרזה קיבלתי את ההזמנה המיוחלת לשירות. גם היא הגיעה מאדם רנדומלי באינטרנט ולא מ-Google באופן ישיר. אף על פי שבאופן מפתיע עדיין התלהבתי מהשירות, לאחר שביצעתי את ה-Login הראשון, הבנתי שמשהו לא בסדר.
בצד ימין למטה הופיעו שני אנשי קשר אשר גם להם היה מזל וזכו בהזמנה. שניהם אומנם מכרים ושניהם אומנם אנשים נהדרים, אבל אלו לא האנשים שאני מדבר איתם ועובד איתם ביומיום. כאשר רצינו לנסות את השירות היינו צריכים לקבוע בצ'אט של Facebook להיכנס באותו הזמן ל-Wave, כיוון שהיה נדיר שכולנו נהיה מחוברים במקביל.
מהר מאוד הבנתי שאם Google לא יפתחו את השירות לכולם, יימאס לי מהשיעמום הנלווה לכניסה לשירות ואני אפסיק להיכנס אליו. אבל בינתיים הבאז התקשורתי והאינטרנטי סביב Wave ירד, ואילו Google עדיין לא איפשרה לכולם להיכנס לשירות.
כך נוצר מצב שבאחד משירותי התקשורת הנפלאים ביותר שהושקו בשנים האחרונות, כמעט אף אחד לא להשתמש. ובחיי שרציתי. אני עד היום בטוח שאם יקרה היום נס והשירות יהפוך לפופולארי, העולם יהיה מקום שהרבה יותר קל להעביר בו מידע , במיוחד בין אנשים העובדים יחד.
הפיספוס הגדול של Google היה שהם מנעו, כמעט בכוח, את היווצרותן של קבוצות משתמשים המכירים זה את זה. אם קבוצות אלו, קטנות ככול שיהיו, אינן נוצרות, לא יתחיל להיווצר אפקט רשת והשירות לא יצבור די משתמשים כדי שיוכל להחזיק מעמד. אפקט רשת נוצר כאשר אדם מצטרף לקבוצה, כיוון שהוא רואה שרבים מהאנשים הקרובים אליו הצטרפו גם הם לאותה הקבוצה. Google מנעה מהאפקט הזה להתרחש כיוון שמעט ההזמנות התפזרו פחות או יותר באופן אחיד, בין מאות מיליוני המשתמשים הפוטנציאלים, כאשר לא תמיד הייתה היכרות בין משתמש אחד למשתמש אחר של השירות. בנוסף, גם אם נוצרה במקרה קבוצה של מספר חברים אשר משתמשים בשירות, לקח זמן רב עד שהם יכלו לשלוח הזמנות הצטרפות לחברים אחרים.
לדעתי Google לא הבינה ששיטת ההזמנות אומנם הופכת את השירות לאקסקלוסיבי יותר ויוצרת סביבו באז, אך לתקופה מוגבלת בלבד. בנוסף, השיטה הזאת עובדת טוב מאוד כאשר המוצר הקיים מתממשק למוצרים אחרים בשוק, כמו שקרה במקרה של Gmail. היא לא פועלת אם מי שקיבל את ההזמנה לא יכול לעשות שימוש בשירות עד שחבריו יקבלו הזמנות גם הם.
ולמה אני נזכר בזה עכשיו?
נראה ש-Google חוזרת על אותה הטעות גם עם הרשת החברתית החדשה שלה – Google+ . יהיה מעניין לעקוב ולראות כיצד הרשת הזאת צוברת משתמשים.
בתקופה האחרונה אנו עדים לירידה עקבית במכירת המחשבים האישיים (PC) והמחשבים הניידים. את התופעה רבים מסבירים ביציאת הטבאלטים לשוק. אך האם זהו הגורם היחיד?
אני טוען שלא רק שלא מדובר בגורם היחיד, מכירות הטאבלטים הם אפילו לא הגורם העיקרי.
את קניית המחשבים בשוק אפשר לחלק בצורה גסה לשתי קטגוריות
1) קניית מחשב ראשון
2) שדרוג מחשב ישן
הקטגוריה הראשונה הייתה קיימת מאז שיצאו המחשבים הראשונים לשוק והיא תהייה קיימת גם בעתיד, מכיוון שכל שנה אנשים נוספים מגיעים לגיל השימוש במחשב וחברות חדשות, אשר צריכות מחשבים לצורך העבודה, קמות כל הזמן.
אך אלמנט נוסף נכנס לכאן והוא מחירי המחשבים. ככול שהזמן עובר המחשבים הופכים להיות זולים יותר ויותר. בכל הורדת מחיר שכבות נוספות של האוכלוסיה יכולות להרשות לעצמן לקנות מחשב לבית או לעבודה. ואכן אנחנו יכולים לראת שבמזרח הרחוק קיימת עליה ברכישת המחשבים האישיים והמחשבים הניידים. ייתכן שכעת הגיעו מחיר המחשבים לרמה שבה נתח נוסף משמעותי מהאוכלוסיה יכול לרכוש בו מחשב בפעם הראשונה.
לעומת זאת, בעולם המערבי לרוב המשפחות ובתי העסק יש כבר מחשב לא מעט שנים ולכן הם נופלים בקטגוריה השניה – שדרוגים.
לקוחות משדרגים את המחשבים שלהם בשני תרחישים, בלאי או אי יכולת להריץ בצורה חלקה תוכנות שונות. במשך שנים אחת התעשיות שהריצו הכי מהר את השוק הייתה תעשיית משחקי המחשב. התעשייה הזאת עדיין קיימת, אך בשנים האחרונות רבים העבירו את שעות המשחק שלהם מהמחשב האישי לקונסולות המשחק. כך הפך שדרוג המחשב לפחות רלוונטי.
בנוסף, משתמשים היום עושים שימוש בדרך כלל בתוכנות אופיס ודפדפני אינטרנט. מעבדים שנמכרו במחירים זולים-בינויים לפני שלוש או ארבע שנים ו-2 ג'יגה RAM שכבר הפך לחבילת הבסיס לפני כמה שנים, עושים את העבודה.
ההגירה המשמעותית שהתבצעה בשנים האחרונות מתוכנות שולחניות לשירותים אינטרנטיים הקטינה את הצורך במשאבי עיבוד מקומיים בצורה משמעותית עוד יותר.
נדמה לי שאלו סיבות משמעותיות יותר מאשר מאשר כניסת הטאבלטים לשוק. למרות שהם תופסים תאוצה עדיין רוב המשתמשים עושים בטאבלטים שימוש כגאדג'ט ולא כעזר עבודה או תחליף אמיתי למחשב. בנוסף, מדובר, בדומה לסמארטפונים, במכשירים שעדיין לא כל אחד יכול לקנות. להפך, מדובר במכשירים אשר, בדרך כלל, רק אנשים יכולים להרשות לעצמם מותרות קונים. פלח אוכלוסיה כל כך קטן אינו יכול להשפיע בצורה כל כך קיצונית על גרף מכירות המחשבים.
ZDI או ה-Zero Day Initiative הינה תוכנית של חברת האבטחה TippingPoint (חברת בת של
HP) המאפשרת להאקרים להרוויח כסף מפרצות אבטחה (Vulnerabilities) שהם מגלים. במקום שהאקר ידווח ישירות לחברה אשר במוצרה נתגלתה התקלה, או במקום שירוויח ממנה כסף בשוק השחור, מציאה TippingPoint תוכנית תגמול מאוד טובה להאקרים. החברה עצמה משתמשת בידע לטובת עדכון מוצרי האבטחה שלה (IPS-ים) אשר מגנים על לקוחותיה.
במסגרת מחקר שאני מבצע עברתי היום על האתר של ZDI ובעמוד ה-About מצאתי משהו מוזר בפירוט תהליך העבודה:
7. The researcher is paid via check or wire transfer. WespingPoint notifies the affected product vendor and IPS protection filters are distributed to TippingPoint customers.
בתגובה למייל ששלחתי להם בנושא, ZDI השיבו:
Hello Tal,
Thank you for noticing the error. We have investigated the cause of this and it turned out to be a human error while updating the page. The typo has been corrected.
You were right it wasn’t put there on purpose, and its been fixed.
Again, thank you for noticing and notifying us.
Regards
ZDI
קשה לי לראות איך TippingPoint הופך ל-WespingPoint בטעות דפוס… אם מדובר כאן בהשחתה מדובר בעניין מאוד רציני מכיוון שמדובר בחברת אבטחה.
מצד שני, קשה לי לראות האקר שיצליח לשנות תוכן באתר של ZDI יתאפק בשקט במשך לפחות מספר חודשים ולא לרוץ לספר לחבר'ה או יבצע השחתה יותר רצינית.
מעניין….
כאשר הכנסתי היום את אחד מכונני הפלאש שמסתובב לנו בבית למחשב ראיתי ליד תיקייה ליגיטימית את הקובץ autorun.inf הזה:
מה שהיה קצת מעניין זה שהתיקייה vjecite (בקוראטית – "פנימי") הייתה מוסתרת ממש טוב ולא הצלחתי למצוא אותה בשום דרך ב-Windows. כבר חשבתי שה-AVG שמותקן על המחשב הסיר אותה, כי הוא הצליח לזהות שיש שם איום, אבל ב-Linux היא הייתה גלויה לחלוטין.
ולסיבה האמיתית שאני מפרסם את הפוסט הזה – התרגום שאני מצאתי ל-jutarnje kise (שם הוירוס) בקוראטית זה "טל". אתם לא מבינים עד כמה אני מתרגש.
לא הרבה יודעים אך בכתובת הדוא"ל של Gmail מתקיימות שתי תופעות מוזרות שאינן קיימות ברוב השירותים האחרים.
ראשית, נקודות שמופיעות בכתובת לפני ה-@ (בשם השמשתמש) הינן חסרות משמעות מבחינת Gmail, כלומר, דוא"ל שנשלח לכתובת Example@gmail.com יגיע לאותה התיבה גם אם הוא ימוען לכתובת E.xample@gmail.com או ל-E.x.a.m.p.l.e@gmail.com . אם אני זוכר נכון (ויכול להיות שאני לא מדייק כאן לחלוטין) הסיבה לתופעה הזאת היא שבמקור צוות הפיתוח של Gmail שכח שקיימות כתובות עם נקודה. הבעיה הזאת גרמה לשרשרת של באגים כך שבימיו הראשונים של השירות לא היה ניתן לשלוח דוא"ל לכתובות המכילות נקודה בשם המשתמש. פתרון שרשרת הבאגים, שנגרמו בגלל הפאשלה הזאת, הוליד את ההתנהגות הייחודית הזו.
תופעה נוספת מעניינת המתקיימת בשירות היא האפשרות להוסיף מחרוזת חופשית לשם המשתמש בכתובת הדוא"ל אמצעות התו + בצורה הבאה Example+freetext@gmail.com. דוא"ל שימוען לכתובת הזאת יגיע לתיבה -Example@gmail.com . במקרה הזה, לפי מה שהבנתי לא מדובר בבאג אלא בפיצ'ר. לדוגמה, ניתן לבקש מחברים לשלוח דוא"ל לכתובת Example+friends@gmail.com ומאנשים מהעבודה לשלוח לכתובת Example+work@gmail.com. לאחר מכן אפשר ליצור חוק בתיבה שינתב כל הודעה שנשלחת ל-example+friends לתיקיית החברים וכנ"ל להודעות הנשלחות ל-example+work. כך ניתן להימנע מהצורך לפתוח מספר תיבות שונות.
כמו שאתם יודעים, שירותים רבים מגבילים פתיחת חשבון יחיד לכל תיבת דוא"ל. אם תנסו לפתוח חשבון נוסף ותכניסו את אותה הכתובת, השירות יוציא לכם הודעה שאומרת שכתובת הדוא"ל נמצאת כבר בשימוש. למשתמשים שמעוניינים במספר חשבונות שונים (חשבון אישי, חשבון מקצועי, חשבון לחברה וכו') זה לעיתים יוצר בעיה.
חלק מהשירותים אומנם בודקים את התופעה שמתרחשת ב-Gmail (לדוגמה, Facebook) אבל חלק מעלמים ממנה. Twitter הוא דוגמה לשירות שיאפשר לפתוח חשבון חדש עם הכתובת Example+sting@gmail.com לאחר שבכתובת Example@gmail.com כבר בוצע שימוש לצורך רישום לשירות.