חתונה קתולית עם Facebook

ההיסטוריה מלמדת אותנו מספר דברים על אימפריות

  1. הן גדולות וחזקות ונראות בלתי מנוצחות (ראו רוסיה, ארה"ב וסין).
  2. אם יש לך טענות מולן – זבש"ך (ראו רוסיה, ארה"ב וסין).
  3. בסוף הן נופלות (וגם כאן – ראו רוסיה, ארה"ב וסין).

ובכל זאת אני רואה בשנתיים האחרונות שחברות אינטרנט רבות נוהרות לשים את כל נכסיהן באחת האימפריות הגדולות היום, ובכל קנה מידה – Facebook.

בדצמבר 2009 Facebook השיקה שירות בשם "Facebook Connect". מטרתו היא לאפשר לאתרים וחברות להשתמש במנגנון ההזדהות של Facebook כאלטרנטיבה להרשמה לאתר. כך, בלחיצת כפתור, המשתמש יכול להשתמש במגוון רחב מאוד של אתרי אינטרנט בלי שום צורך להירשם אליהם.

Facebook מרוויחה בכך שהיא כובשת שטחים נוספים באינטרנט. בדוגמה לכלים כמו Google Analytics ש-Google מציעה לבעלי אתרים, גם כאן מדובר במנגנון שנותן ערך לבעל האתר ומאפשר ל-Google או Facebook לקבל מידע על תנועות הגולשים באותם האתרים. בהמשך שתי החברות יכולות להשתמש במידע הזה כדי להתאים פרסומות בצורה טובה יותר לגולשים. כרגע Facebook למיטב ידיעתי עוד לא עושה שימוש במידע הזה, אבל באופן טבעי היא תפלוש לעולם הזה בעתיד.

בעלי האתרים, מצד שני, מרווחים מכך שלקוחות "עצלנים" שאינם אוהבים למלא טפסי הרשמה, או מפחדים למלא אותם, יכולים בלחיצת כפתור להזדהות מול האתר. בצורה הזאת הרבה יותר קל לנהל את כניסת הלקוחות לאתר ולהגדיל את השימוש בו.

השיטה הזאת כל כך מצליחה עד ששירותים חברתיים אחרים מתבססים עליה באופן מלא או כמעט מלא! Foursquare, Gowalla, loopt ועוד מתבססות על גרף הקשרים של Facebook באופן מלא או חלקי ולא על מאגר משתמשים משלהן.

הטענה שלי היא שכניסה לשותפות כל כך אסטרטגית, כאשר אין לי שום שליטה על מה ש-Facebook עושים היא מוגזמת, כל עוד יש פתרונות אחרים. האופציה להתחברות לפייסבוק צריכה להיות מפלט אחרון ולא האופציה הראשונה, רק כי היא נוחה יותר למימוש טכנולוגי או לשיווק.

אמירות שאני שומע בתקופה האחרונה ברוח "אף אחד כבר לא נרשם לאתרי אינטרנט" או "משתמשים כבר אינם מוכנים למסור מידע לאתר שלא דרך Facebook Connect" נשמעות לי מנותקות מהמציאות. רוב המשתמשים בכלל לא יודעים מה זה Facebook Connect. אם נסתכל על גרף הגדילה של Twitter או Linkedin נראה שהרוב המוחלט של המשתמשים עשו זאת בשנה האחרונה.
כל המשתמשים האלו מילאו טיפסי הרשמה, אף על פי ש-Facebook Connect כבר נהפך לפופולארי. מסתבר, עם כך, שבתנאים מסויימים זה לא מה שמפריע.

אני אשמח אם אלו מכם שבאים מהתעשייה ויש להם מה לומר על הנושא, יגיבו (בתגובות כאן או בכל ערוץ אחר). זה נושא שמאוד מעסיק אותי בתקופה האחרונה.

מדרגות הפרטיות

במן המשך לפוסט הקודם אני רוצה לדבר הפעם על נושא הפרטיות בצורה רחבה יותר, כיצד אנחנו לומדים עם הזמן מה הם הגבולות ומותחים אותם מחדש.

עתיד האינטרנט

לפני שנתיים נדרשתי להעביר פעמים רבות הרצאה המדברת על "עתיד האינטרנט" מנקודת מבטי. את ההרצאה פתחתי בכך שנתתי דוגמאות לתחזיות כושלות שאנשים רציניים ממני נתנו בעבר ועם Disclaimer שאומר לא לקחת שום דבר בהרצאה ברצינות רבה מידי, אבל לאחר מכן התחלתי לדבר על מגמות שאני צופה שיחלו ויתחזקו בשנים הבאות.

רבים וטובים דיברו באותה תקופה, וטוענים כך עד היום, שהמהפכה המשמעותית ביותר שהאינטרנט הולך לעבור בעתיד הבינוני היא ה-"האינטרנט הסמנטי". למעשה, תקופה מאוד ארוכה הערך בויקיפדיה האנגלית של Web 3.0 הפנה את הגולש לערך Semantic Web. אני הייתי בדעה שזאת לא דרך נכונה להסתכל על הדברים. זאת אינה הדרך הנכונה כיוון שאינטרנט סמנטי הינו טכנולוגיה (או תפישה טכנולוגית), ולא שימוש. Web 2.0 מוגדר כאתרי האינטרנט אשר תוכנם נוצר על ידי הגולשים, ולא מוגדר על פי הטכנולוגיות או העקרונות המאפשרים לעשות זאת. ולכן, עד כמה שהאינטרנט הסמנטי, התאמה אישית ותלת מיימד הם תחומים מעניינים, אין הם יכולים להיקרא Web 3.0.

אני טענתי בהרצאות, ואני מאוד מאמין בכך גם היום, שעתיד האינטרנט הוא בתקשורת טובה יותר בין בני אדם. ועד כמה שזה פשוט (זו מהות האינטרנט, אחרי הכל) רבים מפספסים את הנקודה הזו ומכאן, רוב המאמרים אשר מדברים על עתיד האינטרנט, ברמה התפישתית, מדברים על נושא ה-UI או נושא התשתית, שהם נושאים העוסקים במימוש.

ובלי להיכנס, הפעם, לתחזית המדוייקת שלי לגבי התפתחות האינטרנט, ואיך אני חושב שהמכונה הזאת יכולה להתקדם עוד צעד אחד קדימה, אפשר להציע בקלות על הכיוון אליו ההתקדמות הזו תהייה – תקשורת טובה יותר. וזה, אגב, ימשיך להיות תמיד נכון.

ומה לכל זה ולפרטיות?

כפי שציינתי בפוסט הקודם בקצרה, כאשר אנו מקבלים טכנולוגיה תקשורתית חדשה, במוקדם או במאוחר מתעוררת שאלת הפרטיות. זה נושא טבעי שלאורך ההיסטוריה ראינו אותו חוזר שוב ושוב.
חלקכם אולי זוכרים את התקופה בה אנשים פחדו להעלות תמונות שלהם לאינטרנט ופחדו למסור כל מידע פרטי עליהם. היו לכך המון סיבות, חלקן מוצדקות, חלקן פחות, אבל כשאנחנו מסתכלים על המצב כיום, שלכל גולש אינטרנט ממוצע בין גיל 18 ל-25 יש עשרות או מאות תמונות באינטרנט – אנחנו מבינים שמשהו השתנה.

ומכיוון שההתפתחויות העתידיות יחברו אותנו בצורה הדוקה יותר לשאר העולם, ומכיוון שבאופן היסטורי אפשר לראות שעם צעדים כאלו מגיעות שאלות של פרטיות, ברור שאנחנו נצטרך להתמודד עם יותר ויותר דילמות כאלו בעתיד.

 

חומות פסיכולוגיות

כאשר אנחנו מסתכלים על תהליך חדירת הטכנולגויות החדשות לשוק, נראה כי בהתחלה השוק חושש מהן. ואכן בהתחלה קצב חדירת טכנולוגיות חדשות הוא לרוב איטי. לרוב, עוד לפני שהטכנולוגיה הוכיחה את עצמה כיעילה, אמינה ובטוחה המסה המשמעותית של המשתמשים עוד לא מוכנה להתנסות בשירות. רק כ-16% מהשוק, המורכבים משתי קבוצות הנקראות Innovators ו-Early Adopters, מוכנים להתנסות בשירות בשלב הראשוני.

המשתמשים החלוצים הם בדרך כלל אלו שבוחנים את השירות, רואים שהוא יעיל, נוח ולא מזיק וקוראים לשאר להצטרף. אם נסתכל על רוב האוכלוסיה נראה כי רובה לא מבינה דבר או חצי דבר באבטחה או פרטיות, ובכל זאת היא חונכה על ידי אותם משתמשים "חלוצים" להיזהר מאובדן הפרטיות. ואכן רוב האנשים מפחדים למסור מידע ללא סיבה באינטרנט. מצד שני, רוב האוכלוסיה חונכה ש-"Facebook זה בסדר". כיצד זה יתכן? הרי Facebook זה כלי שאמור להפיץ מידע פרטי שלנו לאנשים רבים, לרוב, ללא סיבה אמיתית.

כפי שאני רואה את זה מדובר בתהליך על שבירת חומות, בתהליך אסקלציה של פתיחות כלפי טכנולוגיות שעד לפני זמן קצר חשבנו שהן מסוכנות.
תהליך קבלת הטכנולוגיה קורה, כמו שכתבתי, כאשר הקבוצות הראשונות מתנסות בה ורואות שאין למעשה ממה לפחד, או שהסכנה מצומצמת באופן יחסי. ואין ספק שהסכנה לפעמים קיימת. באמצעות Facebook או שירותים אחרים אנו יכולים לשתף מידע שבסופו של דבר יכול לחשוף אותנו לגניבת זהות או גניבת רכוש, אך אנחנו רואים שהמקרים האלו קורים באחוזים נמוכים ושבעזרת התנהלות נכונה אפשר להפחית אפילו יותר את הסכנה.

גם מול מקרים של טיפשות או של חוסר ידע ניתן להתמודד. במקרה של Foursquare, לדוגמה, ניתן לראות שחיילים מדווחים על מיקום מתקנים מסווגים של צה"ל (דיווח של גיא מזרחי לדה מרקר). בדוגמה המצויינת הזאת אומנם לא דחף מידע אישי, אך כן דלף מידע מסווג.
המקרה היה יכול להימנע אם הייתה הסברה טובה יותר לחיילים (שמנסיון אינה קיימת היום), כלומר, המצב לא קטסטרופלי והמידע החסוי עדיין יכול להישמר, פשוט צריך להשתמש בתבונה בטכנולוגיות החדשות. גורמים שהפרטיות והסודיות חשובות להם במיוחד, צריכים להיערך בקצב מהיר יותר ובצורה טובה יותר, אבל שוב, אין סיבה להתיחס לזה כקטסטרופה.

כאשר התחלתי להעביר את אותן ההרצאות כמעט אף אחד בארץ לא הכיר את Twitter ובטח שלא אתFoursquare. כשהסברתי על השירותים תמיד קיבלתי את אותה התגובה, תמיד שאלו למה שמישהו ירצה להשתמש בזה, למה שמישהו ירצה לוותר בצורה כל כך קיצונית על הפרטיות שלו וכו'. מה שמעניין הוא שאף על פי שרוב האנשים הגיבו הצורה הזאת, לרובם היה כבר חשבון Facebook (או חשבון ברשתות חברתיות אחרות).
השאלות האלו עולות כל הזמן, בוריאציות שונות. חלק שואלים למה צריך את זה, חלק שואלים אם זה לא מסוכן, ואנחנו צריכים להסתכל על העבר, לראות מה התהליך ולנתח בצורה נבונה יותר, מה הסיכונים ומה היתרונות. את הגשם לא נוכל למנוע, אבל אם נידע להערך לו בהתאם, נוכל גם להנות ממנו.

מה האפליקציות של החברים שלך יודעות עליך?

טכנולוגיות תקשורתיות חדשות מאז ומעולם הביאו יחד עימן את החשש מפגיעה בפרטיות. בימים שבהם הטלפון הביתי היה הטכנולוגיה המתקדמת ביותר בכל בית, אנשים חששו שגורמי ממשל מאזינים לכל השיחות שלהם וחששו להכניס את המכשיר לבית שלהם כיוון שכל אחד, גם ללא הזמנה, יוכל "להיכנס להם לסלון" (להתקשר אליהם הביתה). לפני 10 שנים אנשים עדיין פחדו להזדהות בשמם האמיתי באינטרנט, פחדו להציג תמונות שלהם, פחדו לדווח על מיקומם, ונראה שעם הזמן אנשים מבינים שהפחד מוגזם. כל עוד יש לנו אפשרות לשלוט על המידע שלנו, מה מתפרסם, מה לא ומי רואה אנחנו לא מפחדים ולדעתי בצדק.

אין ספק שללא אמון המשתמשים הטכנולוגיות החדשות, ובראשן הרשתות החברתיות, לא היו מצליחות לחדור לחיינו באותה המהירות. על כן ברור לי שאמון המשתמשים בשירות חייב להיות נכס אסטרטגי לרשת חברתית כמו Facebook. ולצערי כל פעם מחדש אני מתפלא עד כמה הרשת הזאת פרוצה. לפעמים זה קורה בגלל טעויות (פרצות אבטחה), לפעמים זה קורה בגלל מהלכים לא מחושבים של הרשת ולפעמים החברה פשוט "שוכחת" לדווח לנו על שינויים באתר שנוגעים לפרטיות של כולנו.

Facebook בנויה בצורה כזאת שמאפשרת לי לשתף את כל חיי עם החברים הקרובים שלי. כל מי שמצורף לרשימת החברים שלי יכול לראות הכל (הרוב המוחלט של המשתמשים לא טורחים ולא יודעים כיצד להגביל את המצב הזה). רובינו הבנו שזה המצב ולכן עובדים רבים לא מצרפים את המנהלים שלהם לרשימת החברים, ילדים לא מצרפים את הוריהם וכו'. אם אנחנו מצרפים מישהו, אנחנו מבינים שהוא יוכל לראות הכל.


מה שכמעט כולנו שוכחים, וגם אני לא שמתי לב אליו עד הימים האחרונים, הוא שגורמים נוספים יכולים לצפות בכל המידע הפרטי שלנו, בעלי האפליקציות שמותקנות בחשבונותיהם של החברים שלנו. אותן האפליקציות שמותקנות על חשבונותיהם של החברים שלי, ללא ידיעתי, יכולות להוציא כל פריט מידע מהחשבון שלי, בלי רשות!

לי יש מעל 1000 אנשים ברשימת החברים, את חלקם אני מכיר יותר טוב, את חלקם פחות, עם חלקם לא דיברתי הרבה זמן ועם חלקם אני מדבר בכל יום, בכל מקרה, לא על כולם אני סומך בכל מה שקשור לפרטיות שלי או לאבטחת מידע. האם אתם סומכים על כל חבריכם שיוודאו לפני שהם מתקינים אפליקציות שהן לא אוספות מידע לא ליגיטימי ולא אוגרות אותו לשימושים בעייתיים?

Facebook אומנם מאפשרים לחסום את הגישה למידע הפרטי שלי מאפליקציות שמותקנות אצל חברי, אבל אני מנחש "ששיטת  מצליח" עובדת ברוב המוחלט של המקרים, וגם ל-Super Users ביניכם לא היה מושג שהאופציה הזאת קיימת, בדיוק כמו שזה חמק מעייני עד עכשיו.

אז איך בכל זאת משנים את ההגדרות?
נכנסים ל-Accounts לוחצים על Privacy Settings בצד שמאל למטה לוחצים על Apps and Websites ובעמוד הזה לוחצים על Edit Settings תחת Info accessible through your friends.

כעת אפשר לבטל את המידע שאינכם רוצים שידלוף. ההמלצה שלי היא לבטל את הכל, אני לא רואה סיבה שזה יפגע בחווית השימוש שלכם בשירות.

די מדהים לראות שכל המידע הזה, הסטטוסים, התמונות, מקום העבודה, המיקום שלכם וההיסטוריה שלכם גלויה בפועל לצד שלישי בלי ידיעתכם. האם זאת הדרך של Facebook לשמור על אמון הגולשים?

נגמרו הדומיינים

בתקופה האחרונה אני עובד על רעיון שלי לסטראטאפ. כרגע אני בעיקר עובד על הגדרת הבעיה, הגדרת הפתרון, אפיונים כללים, אסטרטגיות חדירה לשוק וכו'. לפני כמה ימים התחיל להימאס לי לכתוב בכל פעם "השירות", "שם זמני" או "X" בכל המסמכים שאני כותב והחלטתי למצוא סוף סוף שם לשירות. מכיוון שמשם השירות נגזר באופן טבעי גם דומיין האתר, הייתי חייב, במקביל לסיעור המוחין, לבדוק האם כל אחת מהאפשרויות פנויה. התהליך הזה קבע למעשה את השמות של לא מעט מהחברות שאותן אנחנו מכירים היום. לדוגמה, השם "Skype" נוצר לאחר שבסיעור המוחין העלו את הרעיון Sky Peer to Peer שהתקצר ל-Skyper. הדומיין Skyper.com היה כבר תפוס, ולכן בסוף החליטו להשמיט את ה-R ולקרוא לשירות Skype. מהר מאוד הבנתי שגם אני בבעיה לא קטנה, כל צירוף בשפה האנגלית, שיכול להיות רלוונטי לשירות שלי נקנה כבר, כולל כל השיבושים. אומנם יכלתי להשתמש ב-Domain Hacks אבל החלטתי לוותר, אני ממש לא אוהב את הסגנון הזה…

המצב בו לא נשארו כמעט דומיינים פנויים באינטרנט לא נוצר בגלל כמות האתרים האדירה שקיימת היום. למעשה רק חלק קטן מהדומיינים הרשומים מפנים לאתרים אמיתיים. רוב הדומיינים, לפחות על פי הניסיון המצטער שלי, מפנים לעמודים המלאים בפרסומות (Domain Parking) או לעמודים המציעים לרכוש את הדומיין.
קיימים, מסתבר, לא מעט אנשים שרוכשים בצורה המונית דומיינים. לעיתים הם משתמשים במילונים המכילים מילים, שמות ומושגים בשפות שונות, צירופים ושיבושים שלהם, כדי לקנות כל דומיין פנוי בצורה אטומטית. את הדומיינים הללו הם מציעים למכירה במחירים מנופחים (לעיתים עשרות אלפי דולרים). כך נוצר מצב בו נגמרו השטחים הפנויים באינטרנט.

לא ברור לי כיצד אירגוני האינטרנט העולמיים איפשרו מצב כזה. אומנם מוציאים בכל כמה שנים TLD (סיומות דומיינים) חדשים, אבל איזו חברה רצינית וגדולה יכולה להרשות לעצמה לקנות דומיין עם סיומת BIZ או CO?

בשנים האחרונות החלה היסטריה מוגזמת לא מוצדקת לחלוטין סביב IPv4. עלו טענות רבות כי כתובות ה-IP הסטנדרטיות יגמרו תוך תקופה קצרה, כיוון שיותר ויותר משתמשים באינטרנט מיותר ויותר מכשירים. אולי בהזדמנות אחרת אני אסביר למה ההיסטריה מוגזמת, אבל בכל אופן,ארגוני האינטרנט, אירגוני התקינה וענקיות המחשוב נכנסו להילוך מהיר והוציאו את התקן החדש IPv6 שפותר את במחסור בכתובות.

במקרה של הדומיינים, כאשר מדובר בבעיה חמורה לא פחות, אם לא יותר, לא נראה שאף אחד מנסה לשנות את המצב. בקלות היה ניתן להוציא תקנות שמונעות רכישה המונית של דומיינים (לדוגמה, מעל 100 לאדם) מה שהיה מקשה מאוד על ההשתלטות הפרעית על הנדל"ן האינטרנטי, אבל לא נראה שמישהו אפילו חשב על זה.
מוזר…

איך *לא* עושים פישינג

גניבת שמות משתמש וסיסמה לחשבונות פרטיים של אנשים היא אחת הפעולות הלא אתיות ביותר שאפשר לבצע באינטרנט. למרבה הצער לא מעט האקרים מחליטים ללבוש את הכובע השחור ולעשות את זה בכל זאת. לא אכפת להם מפרטיות המשתמשים, מהנזק הפוטנציאלי ומההרגשה הרעה שהם יגרמו לקורבנות.
כאשר זה מתבצע במקומות אחרים בעולם זה מעצבן, שהאקרים ישראלים עושים את זה, זה מבייש את הפירמה. יש לנו דברים טובים יותר לעשות עם הזמן וכישרון שלנו, ומספיק בעיות פנימיות לדאוג מהן.

ובכל זאת חבר הסב את תשומת ליבי היום לעמוד המתחזה לעמוד הראשי של האתר פייסבוק:

אשר נכנסים ללינק מקבלים את הדף הבא:

כולנו מכירים את המצב בו פייסבוק זורק אותנו מהחשבון ומבקש מאיתנו להכניס שם משתמש וסיסמה מחדש. לא כולנו מיומנים מספיק לבדוק, האם העמוד הוא לגיטימי או לא.
משתמש עם עין מיומנת ישים לב מייד שכתובת העמוד אינה תחת הדומיין facebook.com ובלי שום בדיקה נוספת יבין שמדובר בעמוד לא ליגיטימי.
מתשמשים אחרים כנראה יפלו בפח.

לאחר שהגעתי לעמוד ניסיתי לבדוק מה עוד נמצא על השרת. פנייה לכתובת IP ללא כניסה לתיקיה הובילה אותי לעמוד הבא:

למרות הפשטות של העמוד הזה הוא נותן לנו המון מידע – הכינוי של ההאקר "Pr0x3rStYl3", אם הוא השתמש בכינוי הזה באופן רחב, אולי יהיה אפשר למצוא עליו עוד מידע (שם, כתובת מייל, מספר טלפון וכו').

בשלב הזה ניסיתי למצוא תיקיות נוספות וקבצים נוספים על האתר. אולי אני אוכל למצוא עוד מידע מעניין.
אחרי כמה בדיקות מהירות החלטתי לוותר, אך בדרך מצאתי את העמוד http://67.20.103.48/cpanel אשר הוביל (Redirect) לעמוד https://www.hostmonster.com/cgi/account/cpanel של חברת האיחסון המשמשת את האקר, אליה הייתי גם יכול להגיע מבדיקת רישום טווח ה-IP כמובן.

לאחר שדיווחתי לחברה על העמוד החלטתי להמשיך ולחקור טיפה את אותו ההאקר. מסתבר שאל אותה כתובת ה-IP מפנים שני דומיינים נוספים horadot.me ו-uc-f.com, הראשון מכיל את ההודעה "SiT3 Cl0s3d C0Z I N0 H4V3 TiM3 F0R ThIs ShIt…Pr0x3rStYl3" והשני מכיל רק עמוד תוצאה של איזו בדיקה שהאקר הריץ.
בדיקת WHOIS על שני האתרים האלו מראה כי הם נרשמו על ידי שירות לרישום דומיינים בצורה חסויה, אבל הדומיין הראשון מראה לנו שהוא ישראלי (ומכאן ההקדמה).
כאשר מחפשים מידע על Pr0x3rStYl3 מגיעים די מהר לכתובת הדוא"ל שלו Pr0x3rStYl3@gmail.com (לא מפתיע, אה?)

מהנקודה הזאת המשכתי לבצע עוד בדיקות עד שהצלחתי להגיע לשם מלא, טלפון, כתובת, תמונה, תאריך לידה ועוד, אבל בגלל שעדיין לא הצלחתי להוכיח בוודאות שמדובר באותו אדם, אשמור אותם בינתיים לעצמי.
כל הבדיקות, אגב, נעשו באמצעים כשרים לחלוטין על גבי האינטרנט.

בזמן כתיבת הפוסט חברת האירוח שלו הספיקה להגיב להודעה ששלחתי להם:

"Hello,

Thank you for contacting our Abuse Department.

We have contacted the owner and have requested the violation be removed, or we have removed the offending website. If you ever come across sites that are violating our Policies, please feel free to contact us again.

Please feel free to contact us again if we can be of further assistance."

והאתר:

זה עדיין לא מושלם כי לדעתי עדיין יש לו גישה לנתונים שכבר נאגרו, אבל אולי זה ילמד את הילד הזה (שהתגייס לפני זמן קצר לצבא) לנהוג קצת יותר באחריות ורגישות ולהפנות את היכולות שלו למקומות טובים יותר.

קופונים ופדיקור דגים

בחודשים האחרונים העיתונות והבלוגוספירה לא מפסיקות לדון בנושא אתרי הקופונים. נראה שלכולם ברור שזהו העתיד של עולם הפרסום ולשם האינטרנט הולך. ההסכמה מקיר לקיר הובילה בתקופה האחרונה להקמת מספר רב (אני הצלחתי לספור שישה, אבל אני בטוח שיש עוד) של אתרי קופונים ישראלים אשר רובם מציעים בדיוק את אותם המבצעים באותם העסקים. ידיעות אחרונות, דפי זהב וענקים נוספים מכל העולם, גם הם נכנסו לעולם הזה. ***ספויילר: רובם יעלמו בעתיד הלא רחוק***

השאלה שאני שואל את עצמי בימים האחרונים היא במה שונים הקופונים מפרסומות אחרות? התשובה היחידה שאני מצליח לחשוב עליה היא שמדובר, בדרך כלל, במבצעים באמת שווים, ולא בתרגילים (שוב, בדרך כלל).

הבעיה היא שהאתרים האלו מצליחים ליצור אצלנו אשליה שלא מדובר בפרסומת  – אלא במשהו אחר. כך הם מצליחים להגיע לתיבות הדואר שלנו, בכל יום, ומציעים לנו מבצעים על מוצרים ושירותים אשר בדרך כלל בכלל לא מעניינים אותנו. אני לא יכול לספור את כמות הפעמים שראיתי באתרים האלו מבצעים לפדיקור דגים, שבאמת לא מעניין אותי.
ההיענות הגבוהה לאתרים האלו מראה שאנחנו מרשים להם, למעשה, לשנות את הרגלי הצריכה שלנו, ולא בהכרח לטובה.

האם זה העתיד? האם השיטה הזאת אפקטיבית למפרסמים יותר משיטות אחרות? אני בכלל לא בטוח. לדעתי מדובר ב-Hype זמני שירגע כאשר השוק יבין שמדובר בסופו של דבר בפרסומות למוצרים שלא מעניינים אותם, בדיוק כמו במקרה של אתרי המכרזים שהיו הדבר החם ביותר לפני כמה שנים.

היתרון בפלטפורמה הזאת בינתיים, עבור מפרסמים, היא בכך שזאת קרקע לא חרושה שהענקים עדיין לא נכנסו אליה (לפחות בארץ). לחומוסייה קטנה קל יחסית להשיג תשומת לב אדירה כאשר רשימות הדיוור הן עצומות וכמות המפרסמים עדיין מזערית. לי יש תחושה שזה לא ישאר כך הרבה זמן, בטח שלא בתוצרה הנוכחית.

ולסיום הקופון הראשון בהיסטוריה:

 

 

גנזך אינטרנטי

בשנת 1995 קם שירות חדש, ומאוד מעניין, באינטרנט שאיפשר לכל גולש ליצור אתר אינטרנט משלו, בכל נושא שירצה ובחינם. השירות ענה לשם Geocities (למעשה הוא ענה ל-Geocities.com אבל לא משנה).
ב-Geocities המקורי, כל עמוד מוקם ב"ערים" או "שכונות" אשר נקראו על שמם של מקומות אמיתיים. לדוגמה, אתר שקשור לעולם המחשוב נבנה באזור "עמק הסיליקון".
בהמשך השירות נרכש של ידי חברת Yahoo, ממשק הפיתוח השתפר עם הזמן ו-Geocities הפך לאחד ממקומות יצירת התוכן הפופולארים ביותר באותה התקופה.

 

Geocities-Logo

מי מכם שזוכר את Geocities זוכר אותו בוודאי לרעה מהאתרים הרבים, הטיפשיים, עם העיצוב הנוראי (מהבהב, מנצנץ וצועק) והתוכן המשעמם, אך בין כל הזבל נוצר גם לא מעט תוכן ייחודי ומעניין.

כשאני מסתכל על Geocities אני לא יכול שלא לחשוב על Myspace, שירות שאומנם הגיע שנים מאוחר יותר, והציע אינטראקציה חברתית בין המשתמשים, אבל התבסס על אותם העקרונות – כל אחד יכול לפתוח אזור פרטי באינטרנט, ובחינם.
ובכך Geocities הפכה לאבן דרך משמעותית בהתפתחות האינטרנט, כמו שאנחנו מכירים אותו.

ב-2009 הגיעה Yahoo למסקנה ש-Geocities הפכה להיות לנטל כלכלי כבד מידי על החברה. כחלק מצימצומים שונים ותהליכי התייעלות, החברה החליטה לסגור את השירות. יחד עם Geocities נסגרו גם שירותים נוספים כמו Yahoo! 360, הניסיון של החברה ליצור רשת חברתית, אך נדמה לי שסגירת Geocities יצרה הכי הרבה רעש.
אם תנסו להיכנס לשירות היום תקבל את ההודעה " שירות Geocities הינו זמין עוד, אבל יש עוד הרבה מה לראות ב-!Yahoo" והם צודקים, יש עוד הרבה מה לראות, אבל כל ההיסטוריה של השירות נמחקה.

האינטרנט הוא למעשה אוסף ענק של מידע ובניגוד לדברים ממשיים שאנחנו יכולים להחזיק בידינו, קל – יחסית, להעלים ממנו דברים לנצח. יש לכך יתרונות אבל יש לכך לא מעט חסרונות. ארכיאולוגיה של הרשת, לדוגמה, היא משהו מסובך בצורה לא פרופורציונאלית יחסית לתקופה הקצרה שבה רשת האינטרנט קיימת.

כדי לפתור, באופן חלקי, את הבעיה הזו קם השירות The Way Back Machine הזוחל על האינטרנט ושומר העתקים של דפי האינטרנט עליהם הוא עבר, ובכך, הוא מאפשר לנו לראות כיצד האינטרנט נראה בעבר. לדוגמה, כך נראה Ynet ב-6 בדצמבר 2000. כמו שאתם יכול לראות, בעונה הקרובה קשת תציג לראשונה "תוכנית מציאות".
The Way Back Machine עשו מאמץ מיוחד לקראת סגירתו של Geocities והצליחו לאנדקס אותו, אך זאת הצלה של שירות אחד, כאשר בכל יום, אפשר להעריך, נעלמים מהאינטרנט מיליוני עמודים.

Archaeology

הבעיה עם The Way Back Machine היא שכמות האתרים אותם היא מאנדקסת בכל יום קטנה יחסית וקצב הזחילה שלה איטי מידי. אם תרצו לחפש את האתר הקודם שהיה קיים כאן, לפני הבלוג, תוכלו לקבל רק את עמוד הבית, ולא יותר מזה.

מלבד המאגר הזה קיימים עוד מספר ארכיונים של תוכן אינטרנטי. לדוגמה, גם ל-Google יש גרסאות Cache של אתרי האינטרנט עליהם היא זחלה, אך אלה לא תמיד נגישים לקהל הרחב ולא ניתן לסמוך עליהם יותר מידי.

אולי יש טעם להקים מאגר ממשלתי כזה? העלות לא אמורה להיות גבוהה והתועלת יכולה להיות מאוד גדולה, לא רק לדורות הבאים, אלא גם בשבילנו, לעוד מספר חודשים כשחלק מהעמודים האלו, יעלמו.

 

 

לא מביטים לאחור

בימים האחרונים אני משוטט ברחבי האינטרנט כדי ללמוד על תחום חדש לגמרי עבורי – UX (או בעברית – חווית משתמש). כחלק מהחיפושים נתקלתי בהרצאה נפלאה מהכנס ה-UX Week 2010 שעסקה ב-Gamestorming, שיטה למציאת פתרונות לבעיות באמצעות משחק (Brainstorming משוכלל ומגניב).

Starbucks

במהלך ההרצאה דייב, הבחור שהרצה, סיפר על סשיין Gamestorming שהוא ערך אשר בו הוצגה הבעיה שאנשים זורקים יותר מידי כוסות חד פעמיות לפח. אותו בחור שהציג את הבעיה שם לב שכמויות מאוד גדולות של כוסות Starbucks נזרקות לפח, למרות שהרשת מעודדת את הלקוחות שלה לשמור את הכוסות ולמלא בהן קפה חדש בפעם הבאה שהם יבקרו בחנות. מפתיע או לא – כמעט אף אחד לא עושה את זה.

החבורה ניסתה למצוא פתרון טוב יותר מ"לחנך בכוח" באמצעות עיצוב מחדש. המחשבה הזאת הובילה אותם לתכנון כוס מיוחדת שתכיל RFID שיזכור את ההזמנה המועדפת על בעל הכוס. כאשר הוא יגיע בפעם הבאה ל-Starbucks הוא לא יצטרך לעמוד בתור הארוך אלא יוכל לעקוף אותו, להעביר את הכוס ליד קורא ה-RFID, ולקבל את ההזמנה שלו במהירות. מעין מסלול אקספרס למי שהחליט לחזור ולהשתמש בכוס שוב ושוב לשמור על הסביבה (ועל הדרך לחסוך כסף ל-Starbucks, אחרת מה זה שווה?).

כששמעתי את הרעון נדהמתי משני דברים:

  1. איזה משקל וכוח יש לעיצוב מוצר, ואיך שינוי בו יכול להוביל לשינוי בהרגלים של המשתמשים/לקוחות. זה ללא ספק גרם לי לרצות לשמוע עוד על התחום.
  2. החדר היה מלא באנשים אינטיליגנטים, אנשים שמבינים בעיצוב, טכנולוגיה וחיים מספיק שנים בעולם. איך לעזזאל אף אחד מהם לא חשב על Barcode? בחירה ב-Barcode מתאים תאפשר לשמור את ההזמנה + כרטיס האשראי על הלקוח על מדבקה בלי שום בעיה. זה הרבה יותר זול וקל ליישום.

Barcode

הנקודה השניה הפילה לי את האסימון שקשה לנו לחזור לפתרונות "פרימיטיביים", ישנים ופשוטים יותר, גם אם הם זולים יותר ומתאימים יותר לבעיה. במבט לאחור ראיתי את הבעיה הזאת צצה בלא מעט פרוייקטים שעבדתי עליהם או פרוייקטים שיצא לי לשמוע עליהם. תמיד מנסים לרוץ לדבר החדש ביותר, המגניב ביותר והמתוחכם ביותר, גם אם אין בכך צורך וגם אם לעיתים מדובר בפתרון פחות טוב.
יכול להיות שבמקרה הספציפי הזה RFID הוא כן פיתרון טוב בהרבה ועם הרבה יתרונות שאני לא חושב עליהם. בכל מקרה, אני בטוח שבחצי מהמקרים ששמעתי את הביטוי RFID נזרק לאוויר היה אפשר להחליף אותו גם ב-Barcode כזה או אחר.
זאת גם לדעתי הסיבה שלמרות של-RFID היה סוג של באז, עדיין בסופו של דבר ה-QR code (שעליו אני צריך לכתוב פוסט שלם נפרד) תופס ובגדול.

ופתאום אני מבין שאולי מסכי המגע שאנחנו רואים בכל טלפון נייד, מחשב, מכונית, מקרר, מכונת כביסה, מאורר, שעון, וקרטיב שיצאו בשנה האחרונה לא נולדו רק בגלל הגימיק או ניסיון להעתיק את מוצריה של אפל.

אינטרנט להמונים

לאינטרנט אין עתיד. תאמינו לי, מה כבר יצא מהבלאגן הזה? ספאם, הונאות, Facebook, וירוסים. זה יכול להתקדם למקום טוב?
כל אחד שלא מבין מהחיים שלו, יכול לפתוח בלוג משלו ולהתחיל לקשקש שטויות.

לכן החלטתי לפתוח את "אינטרנט להמונים" בלוג שיסביר לכם למה לאינטרנט אין עתיד ולמה עדיף לוותר על תוכן כתוב שמתפרסם בו. ומנגד, אם אפשר, לקחת את כל הטכנולוגיה הזאת שכרגע משמשת קומץ אנשים בלבד ולהפיץ אותה לכמה שיותר אנשים. אני מניח שיהיה בזה ערך מוסף.

בשאר הזמן, נדבר על חדשנות, דברים מיוחדים ומעניינים ועתידה של המפלצת עם מילארדי הראשים העונה לשם Internet.

אגב, אם אתם שם מאיגוד האינטרנט העולמי קראתם את הפוסט ונעלבתם מהפסקה הראשונה, תשלחו לי הודעה ונדבר על זה. הכל ברוח טובה, באמת.

Cheers

Hello World

לכתוב בלוג זה עניין פשוט. הקמת מערכות בלוגים היום לוקחת מספר דקות, או פחות מכך. גם נושאים לכתוב עליהם לא חסרים, במיוחד לנו הישראלים – הרי יש לנו דעה על כל דבר.
הבעיה העיקרית, כפי שאני רואה אותה, היא להתמיד, לנהל את הבלוג לאורך זמן גם בתקופות עמוסות, ולא להשאיר את הבלוג שומם יותר מידי זמן, או אפילו לנטוש אותו לחלוטין.

בלוגים מתים, ולצערי ראיתי בלוגרים מצויינים נוטשים את הערוץ הזה, כל אחד מסיבותיו. גם ההחלטה שלי להתחיל ולכתוב כאן הגיעה אחרי ניסיון שנכשל בגלל מחסור בזמן. אני באמת מקווה שהפעם אני אצליח יותר.