מדוע ויקיפדיה אינה דוגמה לחוכמת ההמונים

ויקיפדיה הפכה לאחד האתרים החשובים ביותר ברשת והיא כנראה יכולה להיות מוכתרת כמיישבת הסיכסוכים מספר אחת. מידי פעם כאשר מדברים על חוכמת ההמונים ויקיפדיה מוזכרת כדוגמה להצלחה גדולה שמראה כיצד ההמון יכול ליצור יחד מקור מידע אמין מאוד.

אכן ויקיפדיה אמינה מאוד ובמספר מחקרים שנעשו לאחרונה הראו כי ויקיפדיה אמינה יותר מאינציקלופדיות מסורתיות בתחומים רבים, ובכל זאת אלו שאינם יודעים כיצד ויקיפדיה עובדת מקבלים לעיתים רבות את הרושם הלא נכון לגביה.

ככלל ויקיפדיה אינה נכתבת על ידי ההמון אלא על ידי גרעין קשה קטן שבמקרה של ויקיפדיה העברית כולל כמה עשרות חברים שמבצעים את רובן המוחלט של העריכות. כמובן שבמקרים כאלו השאלה היא לא רק מי מבצע את מרבית העריכות אלא האם קיימת תופעת "זנב ארוך" בה קיימים עורכים רבים מאוד המבצעים מספר מצומצם של עריכות, אך גם תופעה זו כמעט ולא קיימת בויקיפדיה ולמעשה הזנב די קצר.

מכיוון שחברי הגרעין הקשה של ויקיפדיה אינם מומחים לכל נושא בעולם נוצר מצב בו קיימים נושאים רבים אשר מעט מאוד אנשים כותבים אודותיהם. לדוגמה, ערכים בנושא מתמטיקה טכנולוגיה מתקדמת או מדעי המחשב נכתבים על ידי מעט מאוד אנשים. אנשים זרים אשר ירצו לתרום לערכים אלו כמעט ולא יצליחו לשתלב בכתיבה של ויקיפדיה בגלל אופן הקהילה המאפיין אותה. כך למעשה האיכות של ויקיפדיה לא נובעת מההמון אלא בעיקר מאנשים מאוד נאמנים שעורכים אותה בהתנדבות.

קיימות לכך מספר סיבות:

  1. העריכה בויקיפדיה אינה טריוויאלית ואינטואיטיבית. חווית המשתמש בויקיפדיה, מעבר לקריאת ערכים היא פרימיטיבית ומסובכת. הממשק התאים לאינטרנט של שנת 2004 אבל בטח שלא לאינטרנט של היום. כמעט כל גולש באינטרנט עושה שימוש מידי פעם בויקיפדיה, מעטים מאוד בכלל מודעים כיצד ניתן לבצע את העריכה הבסיסית ביותר, אפילו תיקון שגיאת הקלדה.
  2. הקהילה של ויקיפדיה מקשה בפועל על כניסת עורכים חדשים. משתמשים חדשים אשר ינסו לבצע עריכה משמעותית או ינסו לכתוב ערך חדש לרוב יתקלו במשתמש ותיק שימחק את העריכה או התוספת שהכניסו לויקיפדיה. הסיבה לכך היא שויקיפדיה מנסה לשמור את סטנדרטים רבים בנוגע לצורת הכתיבה והנושאים עליהם מותר לכתוב. סבירות גבוהה מאוד שגולש חדש לא יהיה מודע לנהלים האלו, ולא יוכל למצוא אותם בגלל הממשק המסורבל ולכן יכתוב ערך באופן "לא ויקיפדי" או שיקדיש זמן רב לכתיבה על ערך אשר אינו עובר סף מבחינת חשיבות מבחינת קהילת ויקיפדיה הותיקה. לכך צריכים להוסיף אגו רב שקיים בקהילה. פעמים רבות עורך ותיק שהשקיע המון מאמץ בכתיבת ערך מובחר לא ירשה שמשתמש חדש יבצע עריכה משמעותית בו שנופלת במעט מן הסטנדרט של הערך המקורי.
  3. עריכה בויקיפדיה עדיין מצטיירת באור חיובי מספיק. אנשים שתורמים באינטנסיביות לפרוייקטים כגון Linux זוכים למעמד של Super Heroes בקהילה הטכנולוגית בעוד שאנשים שתורמים רבות לויקיפדיה נחשבים עדיין Super Nerds.

על מנת שויקיפדיה תמשיך להיות רלוונטית לאורך זמן היא חייבת לטפל בכל אחת מהבעיות האלו בצורה שורשית ורצינית, להתפתח יחד עם האינטרנט ולא להישאר מאחור, לדעת לקבל ולהכיל מגוון רחב יותר של תורמים ולדעת למתג את תרומה לה באור חיובי יותר.

טיפשים מידי בשביל ליצור טכנולוגיה

בימים האחרונים התרחשו מספר אירועים משמעותיים בעולם הטכנולוגיה. באירוע הראשון התברר ש-Apple, שבמשך שנים ניסתה למתג את עצמה כיצרנית אשר לא מתפשרת בדבר כאשר מפתחת את מכשריה, פיספסה בגדול עם השקת iPhone 6Plus ועם הגרסה החדשה של מערכת ההפעלה שלה iOS8. המכשיר מתעקם כאשר אנשים מסתובבים איתו כאשר הוא בכיס המכנסיים שלהם ומערכת ההפעלה סובלת מבאגים רבים ופרצות אבטחה שגם עלולים לנטרל לחלוטין את האפשרות להשתמש במכשיר כטלפון, וגם פוגעים בפרטיות ובאבטחה של המשתמשים.

Apple אומנם משקיעה סכומים נמוכים יחסית ליצרניות אחרות בפיתוח המכשיר, ומשקיעה אחוזים גבוהים מהכנסתה לטובת יח"צ, ובכל זאת הבעיות המהותיות האלו הפתיעו מאוד, גרמו לבלאגן ברשת והחזירו את Apple לעשות שיעורי בית לטובת מציאת מענה מהיר לתקלות.

באירוע השני הסתבר כי במערכת ההפעלה Linux ישנה פרצת אבטחה חמורה המכונה ShellShock. פרצת האבטחה הזאת קיימת כ-25 שנים אך פורסמה רק לפני ימים אחדים. Linux לא כל כך פופולארית בעולם ה-PC אך נחשבת לפופולארית מאוד בעולם השרתים, מהכשירים החכמים (לדוגמה טלוויזיות מודרניות), המכשירים הסלולארים ועוד.
כמובן אלו רק דוגמאות מהימים האחרונים, ואירועים כאלו קורים כל הזמן, אך זאת הזדמנות לחשוב שוב על טכנולוגיות מפותחות והאם הפיתוח נעשה בדרך הנכונה.

ראשית, חשוב להגיד שבעיות כאלו אמורות להימנע בתהליך התכנון והפיתוח, ואם הן לא מתגלות שם הן אמורות להתגלות בתהליך בקרת האיכות (QA). ובכל זאת בעולם הטכנולוגיה כבר ברור לכולם שבעיות חמורות ימשיכו תמיד לצוץ כיוון שטכנולוגיה מפותחת על ידי בני אדם ובני אדם תמיד יעשו טעויות.

כאשר אדם מפתח תוכנה או רכיב פיזי (לדוגמה, שלד האלומיניום של iPhone 6plus), הוא מושפע מהמצב הפיזי והנפשי שלו. אם הוא עייף, חולה, כועס, מותש, משועמם, כל אלו יכולים להיות מתורגמים בקלות לבעיה בפיתוח. מכיוון שאותן הבעיות יכולות להשפיע גם על אנשי ה-QA אשר מתכננים את הבדיקות ומוציאים אותן לפועל, ייתכן מאוד שחלק מהתקלות יתפספסו ומוצר פגום יגיע לייצור.

בנוסף, גם אם כל האנשים מלאים במוטיביציה, עירניים ומרגישים טוב, עדיין קיימות מגבלות אנושיות שבני אדם לא יכולים להתגבר עליהן. כולנו שוכחים דברים מידי פעם, ואף אחד מאיתנו לא יכול לדמיין אלפי תרחישי תקלה בראש. כל הבעיות האלו כמובן מחמירות כאשר לאותו מפתח אין עדיין הרבה ניסיון.

לכן, לדעתי אין מנוס מהעברה מהירה יותר של המקל מבני האדם למכונות אשר ההשפעה שלה תיהיה דומה למהפכה התעשייתית. מהפכת האוטומציה הזאת תאפשר פיתוחים מהירים יותר, אמינים יותר, זולים יותר ואיכותיים יותר. מכיוון שתמיד יהיו מעורבים בני אדם, ייתכנו גם במערכות האלו תקלות, אך קל יותר לבדוק תשתית בודדת מאשר אינספור תוכנות ומוצרים בנפרד.

יש עכשיו באז רציני בשוק הרכב של רכבים הנוהגים אוטומטית. האמירה היא שגם אם במחשבים יש באגים, ותקלות במחשב המנווט רכב עשויות להיות קטלניות, בני אדם גורמים לתקלות רבות הרבה יותר. אם גורם אובייקטיבי היה שומע שנתנו לבני אדם לנהוג הוא היה חושב שזה המעשה הכי לא אחראי בעולם.
באופן דומה נדמה לי שלתת לבני אדם לפתח לבד טכנולוגיות מתקדמות, ובלי עזרה משמעותית בהרבה של מחשב, היא מעשה לא אחראי באותה המידה.

משקפיים ושעונים חכמים – כיצד המחשוב הלביש ישנה את חיינו

התבוננות על עולם המחשוב מעניקה לנו פעמים רבות שתי תחושות שונות ומנוגדות אשר ביחד מעניקות למתבונן תחושה משונה. מצד אחד ברור לכולנו שטכנולוגיית המחשוב מתפתחת בקצב מדהים אשר הולך וגובר עם השנים. מצד שני, לעיתים נדמה שהטכנולוגיות החדשות הן בעיקר "More of the Same". המחשב הנייד החדש ביותר שקיים היום לא שונה בהרבה ממחשבים ניידים שהיו קיימים גם לפני 15 שנה. הם אומנם היו כבדים יותר, איטיים ומסורבלים והסוללה שלהם החזיקה אפילו זמן קצר יותר מהיום, אבל בגדול? ההתפתחות לא הייתה משמעותית. גם אם נסתכל על הפלטפורמות החברתיות שממשיכות לקום, לעיתים נדמה שכבר ראינו אותן בתצורה כזאת או אחרת בעבר. Secret? בלוגים אנונימיים היו קיימים כבר לפני 10 שנים, ובפועל ההבדל הוא בוודאי לא שמיים וארץ.

אני נהנה להסתכל על התפתחות של שווקים טכנולוגים, ואפילו יש לי זכות להתפרנס מזה, והתופעה הזאת מאוד מעניינת אותי. לדעתי, התמונה פה היא משולבת, אכן עולם המחשוב מתקדם בקצב מדהים, אך רק אחת לכמה שנים טובות הוא עובר תהפוכה משמעותית. כשמסתכלים על התפתחות שוק כגרף, לעיתים קוראים לתהפוכות האלו "ברכיים", שינויים מהירים שמקפיצים את השוק למקום חדש לגמרי. בראיה היסטורית נדמה לי שאפשר למנות במהירות את השינויים האלה

  1. כניסת המחשבים המסחריים הראשונים לשוק (אשר בשלב זה שירתו גופים מוסדיים גדולים בלבד).
  2. כניסת ה-Main-Frame שאיפשרה לפרוס את טכנולוגיית המחשוב לאזורים רבים יותר בארגון.
  3. כניסת ה-PC לשוק אשר הנגישה לציבור הרחב בפעם הראשונה את הקסם שלפני כן היה שייך לצבאות ומוסדות.
  4. כניסת ה-Web.
  5. פלטפורמות חברתיות ואתרי תוכן גולשים.
  6. טכנולוגיות מחשוב ענן.
  7. Smartphones.

אולי פיספסתי אירוע משמעותי אחד או יותר, ובוודאי שאפשר להתווכח על הרשימה הזאת. אבל אם נסתכל על עולם המחשוב מ-2008 ועד היום, השינוי בו לא היה מאוד משמעותי, בוודאי לא כזה שמשנה את כללי המשחק. זאת כמובן בניכוי תתי שווקים כמו שוק אבטחת המידע.

אולי המדד הטוב ביותר הוא האם הטכנולוגיה החדשה משנה את ההתנהגות היומיומית של מי שמשתמש בה? אם לא, או שהיא אינה משנה באופן משמעותי, כנראה שהטכנולוגיה עצמה לא באמת עשתה שינוי בשוק. אבל אם נסתכל על מהפכות כמו כניסת המדיה החברתית או כניסת הטלפונים החכמים, נראה שלמעשה הן השפיעו מאוד על חיי היום-יום שלנו. עד כדי כך הם השפיעו שקשרים רומנטיים נוצרים ונפסיקים בעקבותיים, ואיזה מדד יכול להיות טוב יותר מזה?

ואלו עכשיו נדמה שאנחנו בעיצומה של מפכה חדשה בעולם המחשוב, כזאת שתשנה לגמרי את איך שאנחנו תופשים את העולם הטכנולוגי, צורכים תוכן ומוצרים פיזיים, תשנה את האינטראקציה בינינו לבין הטכנולוגיה ובינינו לבין בני אדם אחרים. השינוי כל כך משמעותי עד שבמידה מסויימת נראה שהגבול בין אדם למחשב יטושטש, ובמידה רבה ומשמעותית יותר מאי פעם.

השינוי הוא כמו שכותרת הפוסט מגלה, תחום המחשוב הלביש. מ-Google Glass שכרגע לא ברור מעמדם, לצמידי ספורט חכמים המנטרים את הפעילות היומיומית שלנו, לשעונים חכמים שיוצרים עוד ערוץ בינינו לבין האינטרנט, לחולצות חכמות, נעליים חכמות, שרשאות ועוד. כל אלו הם למעשה מחשבים זעירים אשר אנחנו "עונדים" על גופנו, במשך רוב שעות היממה.
המכשירים הלבישים האלו הם לא מחשב או סמארטפון שעוצב אחרת, אלא מוצרים חדשים לגמרי.

slashgearwatch

היום כולנו מנותקים לא מעט מהאינטרנט. כהסמארטפון בכיס אנחנו לא מקבלים באופן שוטף עדכונים ויכולת איסוף המידע שלו מוגבלת. הוא לא יודע מה אנחנו רואים, מה אנחנו שומעים, קשה לו לנטר את המצב הגופני והנפשי שלנו. גם אם קיימים פתרונות חלקיים לסוגיות האלו, הם לא מושלמים, והם גם לא יכולים להיות מושלמים, כל עוד המכשיר נמצא התיק או בכיס ואינו נענד ישירות על גופנו.

המחשבים הלבישים הללו נצמדים בצורה כל כך אינטימית לגופנו עד שחלקם מנטרים פרמטרים שונים כמו דופק, לחץ דם, רמת סוכר וחמצן ועוד. הנתונים האלו מועלים לאינטרנט ולאחר מכן ניתן ללמוד מהם על בריאות המשתמש, הרגלי החיים, בעיות מיוחדות שמצריכות שינוי בפעילות היומיומית ועוד. למעשה מדובר בפעם הראשונה בסנסורים שעוקבים אחר פעילות האדם לאורך כל שעות היום, ולא רק כאשר הוא נמצא בבדיקת EKG.

אך המכשירים האלו לא מנטרים אך ורק את הגוף שלנו אלא גם את הסביבה. Google Glass, אם יצליחו בסופו של דבר לצאת לשוק, או אם יעשו זאת מתחרים, מצלמים בצורה כמעט רציפה את שדה הראיה של המשתמש, בנוסף להקלטת קול. שילוב של אלו יחד עם מיקום מדוייק את המשתמש והפרמטרים הגופניים שלו יכולים לתת תובנות מדהימות על מצבו הנפשי-פיזי-חברתי-סביבתי של המשתמש.

בנוסף לחישת (Sense) הסביבה וניתוחה טכנולוגיות רבות המשולבות במוצרים הנכללים תחת הקטגוריה הזאת מאפשרים יצירה של תוכן וצריכה של תוכן אינטרנטי. כלומר, בפעם הראשונה קיים חיבור רציף באמת, לאורך כל שעות היום וכמעט בלתי אמצעי בין האינטרנט לבין המשתמש. באופן מטאפורי מציירים פעמים רבות את האינטרנט כענן, וכאן אין ספק שאנחנו נכנסים לתוכו.
יצירה רציפה לחלוטין של תוכן ובמקביל צריכה רציפה משנים לגמרי את כללי המשחק. לדוגמה, לא רחוק היום שנוכל להקליט ימים שלמים בחיינו ולחזור לכל נקודה בזמן, לנגן שוב את הסאונד, התמונה והפרמטרים הגופניים שליוו אותנו באותו הרגע. האם הלב שלנו פעם חזק במיוחד? האם לא היינו מרוכזים?
לכל זה יש השפעות חברתיות בין-אישיות מרחיקות לכת. אגב,כבר אמרו לי כמה פעמים שיש פרק בנושא בסדרה "Black Mirror" שאני צריך לראות.

כפי שציינתי המחשבים הלבישים הללו לרוב פשוטים וחלשים, וגם אם ניתן יהיה לשלב בהם מעבדים חזקים במיוחד, לא בטוח שיהיה בזה צורך. למעשה הגיוני הרבה יותר שנרצה כמה שיותר מהר להעלות את המידע אל האינטרנט, לשירותי ענן, וששם תיהיה לנו גישה אליו. במקביל, עיבוד ואנליזה תתבצע באופן מרוחק, מה שיאפשר הורדת עלויות משמעותית בייצור הרכיבים וחסכון באנרגיה. מעבר לכך, כשכמות המחשבים שאנחנו עובדים איתם ביום יום מגיעה בקלות לחמישה, אין כבר הגיון במחשבה על "מחשב אישי" שבו שומרים את המידע, אלא על שמירת המידע באזור האישי שלנו באינטרנט, אליו אנחנו יכולים לגשת מכל מקום.

מצידן של חברות, המידע החדש יאפשר ניתוח טוב בהרבה של קהל הלקוחות והלקוחות הפוטנציאלים אליהם כדאי לשווק. בוודאי שמתם לב שהפרסום ב-Facebook מותאם לפרמטרים שונים ומתחשב בשאלות כמו האם אתם רווקים, נשואים, סטודנטים או בוגרי תואר ואפילו באיזה מקומות ביקרתם.
אם המידע על סביבת המשתמש והפעילות הגופנית שלו יהיה זמין, גם אם באופן אנונימי למפרסם, בית קפה יוכל בקלות לשווק משקה קר בקיץ לאדם שהלך זמן רב בשמש.

במקביל, אני מעריך כי תתפתח תעשיה חדשה של ספקי מידע. פעמים רבות טוענים כי הדור הנוכחי הוא דור ADHD, דור שלא יכול להתמודד עם כמויות תוכן גדולות וחייב שהכל יהיה מסוכם ומתומצת, אם אפשר ב-140 תווים אז מה טוב. לדעתי זה ניתוח שיטחי מידי. נדמה לי שמעולם לא היה דור שקרא כמות כל כך גדולה של תוכן, אך מדיית צריכת התוכן השתנתה ובכך שינתה את הדרך שבה צורכים אותו.
כאשר נוכל לצרוך 24 שעות ביממה, ובאופן רציף, פיסות אינפורמציה קטנות, ייתכן ויידרשו ספקי תוכן מסוג חדש, אשר יספקו מידע שונה שיוכל לשמש אותנו ביום יום ואותו נוכל לצרוך באמצעות המסכים הקטנטנים שנענוד על גופנו.

לסיכום אציין שתי נקודות.

  1. ב-2008 התחלתי להעביר סדרת הרצאות על התפתחות הטכנולוגיה האינטרנטית ובאזור חודש דצמבר סיפרתי לקהל על Twitter, שירות שאז כמעט אף אחד בארץ לא הכיר. הקהל כמעט מת מצחוק שסיפרתי שאנשים מעדכנים כמה פעמים ביום מה הם עושים ומה חדש איתם, מתלוננים או מספרים בדיחה קצרה. לא הבינו מי לעזזאל ירצה לשתף את המידע הזה, ולא הבינו מי יהיה מוכן לצרוך את אוסף הקישקושים האלה. בסופו של דבר 6 שנים אחרי, וכולנו צורכים מאות הודעות דומות ב-Twitter ו-Facebook על בסיס יומי. מי שמעדכן את הסטטוס שלו 4 פעמים ביום לא יחשב לחריג בנוף האינטרנטי.
    קחו את הסיפור הזה בחשבון אם קיבלתם את התחושה שטכנולוגיית המחשוב הלביש רחוקה מאוד ואף אחד לא ירצה להשתמש בה.
  2. על נושא המחשוב הלביש אני מדבר כבר כשנתיים, אך היום החלטתי לפרסם את הפוסט הזה בעקבות ההכרזה של Apple על השעון החכם החדש שלה. כמובן ש-Apple אינה הראשונה בשוק והיא נכנסת אפילו באיחור לא אופנתי אליו, אבל אין ספק שאם היא שם, הגענו לשלב שהטכנולוגיה זמינה לרוב הציבור. הטכנולוגיה היא לא עתידית אלא לגמרי עכשיווית וקשה לי לחשוב על נקודה כלשהי בפוסט שאני לא מאמין שתתממש באופן נרחב עד סוף 2015 או אמצע 2016.

האם Facebook טעתה כשרכשה את Whatsapp?

עברו כבר מספר שבועות מאז ש-Facebook רכשה את Whatsapp וכבר הרבה נאמר בנושא. נדמה לי שהתמונה הכוללת היא שרוב הפרסומים מדברים על כך שהרכישה הייתה מהלך נכון מצד Facebook. שני הנימוקים העיקריים הם ש-Facebook רכשה את המתחרה הגדולה ביותר שלה, ושמספר המשתמשים הגדול של Whatsapp מצדיק את המחיר הגבוה.

ובכל זאת ההסתכלות שלי היא טיפה שונה. נדמה לי שלא רק שהמהלך היה שגוי מאוד מצד Facebook, אלא הוא גם מסמל בועה חדשה ועשוי לסמל אבן דרך משמעותית בדרכה של Facebook לוותר על כיסאה כמובילת השוק.

שוק הטכנולוגיה מתאפיין לא רק בשינויים מהירים אלא בקצב שינויים גובר, כלומר, קצב החלפת הטכנולוגיות עולה עם הזמן. אם בעבר טכנולוגיות מרכזיות היו מלוות את האנושות מאות או לפחות עשרות שנים, היום הן מחזיקות מספר שנים בודד. לכן לא מפתיע שהתקשורת לא מפסיקה לשאול מה יהיה הדבר הבא אשר יחליף (או "יביס") את Facebook.

נדמה ש-Facebook הצליחה להתחמק מהחלפתה המהירה ולהישאר כדומיננטית בשוק בזכות שינויים מהירים בממשק והוספת פונקציות נוספות אשר ציבור המשתמשים דרש. פרסום הודעות הסטטוס נוסף לשירות טרם Twitter התבססו ברחבי העולם, הוספת האפשרות ל-Check In נוספה לפני ש-Four Square חדרו ל-Main stream ועוד.

כל אלו הם תגובות אוחרות לשינויים שקרו בשוק, זה מספיק טוב בשביל להישאר זמן מסויים רלוונטיים, אבל לא מספיק בשביל לשמור על דומיננטיות לאורך זמן. דוגמה לכך אפשר לראות במצבה של חברת Nokia או חברת Microsoft ששתיהן יחד, וכל אחת מהן לחוד, מאבדת את נתח השוק המרכזי שלה. Microsoft עוד מצליחה להיכנס לשווקים חדשים, אך את שוק המובייל, השוק החשוב ביותר של השנים הקרובות, היא פיספסה בענק.

לראייתי מה שהופך חברה לדומיננטית לאורך זמן הוא ההשקעה שלה במחקר ופיתוח. אומרים שחברת Huawei הסינית משקיעה כ-10% מהמחזור שלה במו"פ ואכן היא תוך זמן קצר הפכה להיות מבין החברות המובילות את הטכנולוגיה בעולם. לעומתה Facebook כמעט ולא משקיעה במחקר ורוב החדשנות שבה בשנים האחרונות מתבססת על רכישת חברות Startup. הבעיה עם האסטרטגיה הזאת היא שהיא מאוד יקרה, לא מספיק מהירה ולא מספיק יעילה. זאת אולי אסטרטגיה שמתאימה לחברות ענק, זקנות ומגושמות, אבל לא יכולה להתאים לחברה שעדיין לא התייצבה ויצאה משלב ה-Startup, לפחות באופן שלה.

האם Whatsapp באמת שווה 19 מיליארד דולר? הרי אין לה לא קניין רוחני, לא צוות חדשני, לא מידע מיוחד ואפילו לא חוויית משתמש מדהימה ובלעדית. האם Facebook לא היו יכולים להוציא מוצר טוב פי כמה עם השקעה של 5 מילארד דולר? בוודאי שכן וכנראה שגם עם הרבה פחות. אם לא היה מדובר בתחום ליבה של Facebook גם כך, ואם Whatsapp הייתה מאפשרת ל-Facebook להיכנס לתחומי עשייה חדשים, היה בכך עוד שמץ של היגיון, אך מדובר בתחום ש-Facebook נמצאת בו כבר זמן רב.

הטענה שחזרה שוב ושוב בתקשורת היא ש-Facebook רכשה בעצם מאגר של 400 מיליון משתמשים. אכן מדובר במאגר משתמשים גדול, ובכל זאת, צריכים לשאול פה מה הדלתא בין מאגרי הלקוחות של החברות. כלומר, כמה משתמשי Whatsapp אינם מחזיקים בחשבון Facebook פעיל? לדעתי מדובר בעשרות מיליוני משתמשים במקרה הטוב. מספר המשתמשים הזה, גם אם הוא גדול יותר אינו שווה 19 מיליארד דולר אלא אולי עשירית מהסכום.

צריכים לשים לב שתהליך הכנסתה של Whatsapp בפייסבוק תדרוש שינויי ממשק משתמש של Whatsapp לצד שילוב של טכנולוגיית הצ'אט הקיימת של Facebook לזאת של Whatsapp. שינויים אלו עשויים להשפיע באופן משמעותי על איכות המוצר ולמעשה לייתר את כל הטכנולוגיה וממשק המשתמש שעוד ניתן לטעון שקיימת ב-Whatsapp.

ואם אין ממשק משתמש ואין כמות משמעותית של משתמשים יחודיים, קשה לי לראות את הערך שבמוצר.

במצב כזה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך מתבצעות ההחלטות ב-Facebook, האם הן נעשות באמת מתוך החלטות ניהוליות מחושבות או על סמך "קריזה" של צוקרברג. נדמה שלפעמים לא ניתן לדעת בודאות, ואולי מעניין לראות כמה זמן הבורסה תיהיה סלחנית כלפי המניה.

המחשב האישי מת, יחי המחשב האישי החדש

רוב המהפכות לא קורות ביום אחד, ולרוב שינוי המצב הקיים הוא תהליך שלוקח זמן. לעיתים לא פשוט לראות את השינויים האלו בזמן שהם מתרחשים, אבל אם עוצרים לרגע ומסתכלים על הסביבה מבינים שמשהו פה שונה.

ה-PC מת. גם אם נראה שהוא עוד פה איתנו – לדוגמה, אני כותב את הפוסט הזה באמצעות אחד – זהו רק עניין של זמן עד שהשרידים האלו גם יחלפו מהעולם.
הקופסאות הגדולות והמגושמות האלו, מולן אנחנו צריכים להתיישב כבר לא מציגות יתרון אמיתי. המכשירים הניידים כבר משיגים את מחשב ה-PC השולחני, וגודל הקופסה לא מאפשר, מבחינה טכנולוגית, ביצועים אשר בלעדיהם לא נוכל להשתמש במחשב.
בשלב, אנחנו ממשיכים להשתמש בהם מתוך הרגל, מתוך סנטימנט ומתוך שיקול כספי (למה לזרוק משהו שעדיין עובד?).
כל אלו, בדיוק כמו במקרה של מצלמות פילם, בסופו של דבר יעלמו. אנחנו עוד נמשיך לראות אותם בשנים הקרובות, במיוחד בחברות וארגונים הנוטים לסביבת עבודה מיושנת. אם כך, מדוע אני טוען שהמוות שלהן נקבע כבר עכשיו?

הסיבה לכך היא שאם מסתכלים על ההתפתחות הטכנולוגית סביבנו, כבר אין שום התיחסות למחשב השולחני המסורתי. המוצרים החדשים המפותחים היום הם יישומים Web-ים ואפליקציות סלולאריות. בין אלו שנשארו מאחור אפשר למצוא את תוכנות עריכת התמונות, הוידאו והסאונד הכבדות, אך גם הן יעברו בקרוב מאוד לסביבה מקוונת. סביר מאוד שאת הגרסה הבאה של Photoshop או את זאת שאחוריה יהיה אפשר למצוא רק כשרות Web ענני – וזה כנראה יעבוד אפילו מהר יותר. עוד כמה שנים נראה את אותו התהליך בתוכנות הארגוניות. תהליך דומה למעבר מ-Mainframe ל-PC.

ואם התוכנות כבר אינן מצריכות מחשב שולחני, הן ניידות (נמצאות בענן) והמכשירים החדשים מהווים תחרות ראויה, מדוע שלא נעבור אליהם?

פעמים רבות אני שומע מאנשים שלא נוח להקליד ב-Smartphone או Tablet. זה נכון, אבל זה לא צריך להיות כך. אף אחד לא אמר שהקלדה במכשיר נייד צריכה להיות מסורבלת. ייתכן ויפתרו זאת באמצעות מקלדות מסוג חדש או פשוט באמצעות שימוש במקלדות ניידות "מסורתיות".
גם גודל המסך אינו עניין משמעותי. אנחנו מוקפים במהלך היום בכמויות גדולות מאוד של מסכים אשר עליהם, במקרה הצורך, אפשר להציג בגדול את התמונה מהמכשיר הנייד הקטן שלנו.

ויש כאלו שיגידו "מה הביג דיל? מחשב נייד לא שונה באופן מהותי ממחשב ה-PC המסורתי" וזה בגדול נכון – כרגע.
כאשר החלו לצוץ המחשבים הניידים לא הייתה מוטיבציה לפתח עבורם כלים ומערכות הפעלה נפרדות.   בנוסף, טכנולוגיית ה-Web והענן עוד לא היו בשלות. בחירה במחשב הנייד הייתה התפשרות שרק אנשי עסקים, שאין להם בררה, בוחרים בה (במיוחד בגלל המחיר האסטרונומי באותה התקופה).

היום אנחנו כבר במצב שונה. טכנולוגיות הענן הבשילו (אף על פי שעדיין לא בכל המגזרים) ואין לנו צורך במערכת הפעלה כבדה, חומרה יקרה, תוכנות מסורבלות, אחסון מקומי וכו'.
המשמעות היא שאנחנו צריכים לחשוב מחשב על המוצרים שאנחנו קונים, הרשתות שאנחנו מקימים, האבטחה שאנחנו מיישמים בהן ועוד. מדובר לא רק בשינוי קל אלא במהפכה של ממש.

"המחשב האישי" החדש יהיה וירטואלי. הוא למעשה יהיה אוסף החשבונות שלנו באתרים ושירותים שונים ולא חומרה ספציפית. כדי לגשת לחשבונות הענן האלו יהיו לנו "טרמינלים" זולים, קטנים ו"טיפשים".
אנחנו לא נדאג עוד מאיטיות המעבד או ממחסור ב-RAM. החשיבות העיקרית תיהיה לתשתית הגלישה שלנו ולנוחות השימוש בשירותי הענן.

לדעתי זאת מהפכה מבורכת שתעשה לעולם המחשוב, ולצרכן הפשוט, רק טוב.
 

אסטרטגיית ההישרדות של Facebook

אחת לכמה חודשים Facebook יוצאת עם שינוי גדול "משמעותי". לאחרונה היה מדובר ב-Timeline שיצר המון באז סביב הרשת החברתית, כאשר הוא הוכרז. אני זוכר תגובות מפי עיתונאי טכנולוגיה ואינטרנט מנוסים, מכל העולם, שהתפאלו מהשינוי הדרמטי באתר. מיד לאחר מכן ה-Timeline נפתח לבדיקות Beta עבור מפתחים, וכשהתקנתי אותו על הפרופיל שלי, לא שמתי לב לשינוי דרמטי. אומנם העיצוב אכן השתנה, אבל האם משהו בחווית השימוש שלי ב-Facebook באמת השתנה מעבר לרמה הויזואלית? לדעתי התשובה היא שלא, או לפחות שלא באופן מהותי. ובכל זאת, Facebook מבצעת את השינויים הויזואלים הללו אחת לכמה חודשים, כמעט ללא הפסקה. בדיעבד ברור לנו שהשינויים האלו לטובה, אך בזמן שהם קורים הם לרוב גורמים להתרעמות. גם עכשיו, כשה-Timeline בתהליך הפריסה שלו למשתמשים, יש לא מעט שממש שונאים אותו ומתוסכלים שהשינוי נכפה עליהם, לא פחות.

האמת היא שהרגשות האלו מובנים. כשאנחנו מבלים כל כך הרבה מהזמן שלנו בסביבה מסויימת ומתרגלים אליה, אנחנו אוהבים לדעת שהיא פחות או יותר סטטית, שאנחנו יכולים ללמוד אותה ולדעת להתמצא בה. כשמשנים לנו את העיצוב של אחד מהשירותים המרכזיים בחיינו (אם "מרכזי" אומר זמן גלישה), אנחנו יכולים טיפה להתבלבל, וזה לא נעים.
אם כך, למה Facebook בוחרת לשנות את האתר אחת לכמה חודשים בצורה כל כך קיצונית? למה השינויים לא הדרגתיים? הרי אם היה מדובר בתוכנה אשר את העדכון לה כל משתמש צריך להתקין בנפרד, עוד היה אפשר להבין מדוע Facebook מרכזת את העדכונים, אך כאשר מדובר בשירות Web, זה כבר פחות מוסבר.

כדי לנסות ולהבין מדוע החברה נוהגת בצורה שכזאת, אפשר לבחון את תהליך הופעתן של טכנולוגיות חדשות וכניסתן לשוק. בתחילת התהליך הטכנולוגיות החדשות מתבגרות בצורה איטית, וכך גם קצב האימוץ שלהן. בהמשך, הן מגיעות לבשלות מסויימת ומאומצות על ידי כמות מספיק גדול של אנשים שמוגדרת כ"מסה קריטית". לאחר מכן, הטכנולוגיה מזנקת במהירות כלפי מעלה, עד שהיא מגיעה לרוויה מסויימת בשוק. כאשר הרוויה הזאת מגיעה, לרוב הטכנולוגיה מחזיקה זמן מה, עד שמוחלפת על ידי טכנולוגיה אחרת, טובה יותר.

יתכן וב-Facebook מבינים כי הם הגיעו לשלב של הרוויה בשוק. ברוב העולם Facebook הגיעה כמעט לגבול הפוטנציאל שלה בשלב זה מבחינת חדירה לשוק. במילים אחרות, רוב האוכלוסיה שמסוגלת להשתמש בשירות כבר עושה זאת.
הסיטואציה הזאת יוצאת פוזיציה עבור Facebook שנשמעת טיפה מוזרה. בקרב על עתיד האינטרנט היא נמצאת בעמדה נחותה. ואומנם, חברות ומותגים מסויימים מצליחים לשמור על הובלה בשוק, אף על פי שעבר זמן רב מאז השקתם, כמעט ללא שינויים מהותיים. דוגמאות לכך הם Youtube שכמעט ולא השתנתה, או Google Search שמעבר לליטוש האלגוריתם, חוויית החיפוש נותרה פחות או יותר זהה. להערכתי שני השירותים הללו ואחרים הצליחו לשרוד בשוק זמן רב ללא שינוי, כיוון שהציגו טכנולוגיה מנצחת ששולבה עם חווית משתמש סבירה ומעלה.

הטכנולוגיה של Facebook מדהימה, אך יכולה להיות מועתקת בעלות נמוכה יחסית. האוצר האמיתי של הרשת הוא מאגר משתמשיה הענק והתוכן אותו הם יצרו בשנים האחרונות. שני הדברים האלו נותנים לה בסיס איתן, אך בתנאים מסויימים ובהינתן מתחרה חזק מספיק, היא יכולה לאבד את ההובלה.
וגם אם Facebook תוסיף להניף את דגל הרשתות החברתיות ולצעוד בראשן בעשרים השנים הקרובות, היא עשוייה להיתקל בקושי כאשר יצוץ עקרון תקשורת חדש, שונה מזה שמקובל היום ברשתות החברתיות, ולשנות את כללי המשחק. אז נתח השוק שלה בתחום הרשתותה חברתיות עשוי להישאר זהה, אך גולשים יחלקו את הזמן בינה לבין שירותים חדשים, אשר אינם רשתות חברתיות והרווח אותו היא מפיקה מפרסום ירד.

כדי לפתור את בעיית המתחרים, אשר מציעים שירותים חדשים ומרעננים, יתכן ו-Facebook מנסה לפתור בעזרת התחרות בעצמה. כלומר, לייצר מוצר חדש אחת לכמה חודשים אשר יביס את המוצר הקודם, או ייצור תחום פעילות חדש לגמרי לגולשי Facebook אשר לא הכירו לפני כן.
כך הרשת החברתית מצליחה להימנע ממצב בו תיתפס על ידי הגולשים, גם אם בתת מודע, כמוצר מיושן ומפחיתה את הרצון שלנו לנסות שירותים חדשים של מתחרות פוטנציאליות.

כמה מחשבות על Facebook

אלו שמכירים אותי באופן אישי יודעים שבתקופה האחרונה אני עובד על הרמת פרוייקט סטראטאפ בתחום האינטרנט. כחלק מהמחקרים שביצעתי בחודשים האחרונים וכחלק מהכנת התוכנית העסקיות, יצא לי לחשוב המון על Facebook. מדוע הם כל כך מצליחים?
לפני שנדבר על למה Facebook כל כך מצליחים, צריך לשאול בכלל "מה זאת הצלחה?". חלק ימדדו את הצלחת Facebook בהכנסות השנתיות שלהם, אחרים ימדדו את ההצלחה במספר החברים באתר. אלו מדדים מאוד חשובים ומאוד נכונים, אבל נדמה לי שמצאתי מדד פחות כמותי אבל ישיר יותר, שמראה באופן חי יותר את ההצלחה האדירה של Facebook.
ביום שישי בערב ישבתי עם שני חברים ב-Friends Underground, פאב תל אביבי בינוני, מתחת ללונדון מיניסטור. על פי הנוהל הקבוע הם העירו לי כמה וכמה פעמים שאני אעזוב את הסמארטפון שלי ואהיה מרוכז בשיחות איתם ובמה שקורה סביבי. ואני בכל פעם בטעות גולש חזרה לסמראטפון ובודק האם יש לי Notifications חדשים. בשלב מסויים הרמתי את ראש והסתכלתי סביבי וראיתי שהעיניים של רובם המוחלט של האנשים תקועות בתוך המסך הקטן, בדיוק כמוני. חבר שלי, נטול הסמראטפון, היה מרוכז יותר במה שקורה מסביבינו והסב את תשומת ליבי לשולחן שישב מאחורינו – ארבעה חברים שיושבים סביב שולחן אחד וכולם מסתכלים לא אחד על השני, לא על הבירה ולא על בחורות, אלא שוב, על המסך הקטן.
מדהים/עצוב/מוזר – זה לא משנה, זאת הצלחה אדירה.
טל גוטמן, אחד האנשים המרתקים והלא צפויים (=מופרעים) שיצא לי לפגוש בשנים האחרונות, פרסם פוסט נפלא בנושא הזה בבלוג שלו "קורות ממלכת עילם". גוטמן אומנם לא הזכיר את Facebook בפוסט, אבל אין לי ספק שהסרטונים שהוא מדבר עליהם פורסמו ב-Wall של המצלמים, כעבור שעתיים-שלוש.
כאשר שירות תקשורת בא על חשבון זמן לימודים, זמן עבודה ואפילו בילוי עם חברים, זה אומר שמשהו בו עושה לנו טוב. חלקכם יגידו שמדובר בסוג של סם, ואני אגיד שגם אם אני מסכים, אני רוצה להבין ממה הוא עשוי וכיצד הוא עובד.

אז ממה Facebook (לא) עשוי?

אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם די במהרה זה ש-Facebook הוא איום ונורא לתקשורת מקצועית. קצת מוזר… צורת התקשורת המודרנית והפופולארית ביותר היום לא ניתנת לניצול לעבודה?

נקודה נוספת שעלתה די מהר היא בכך ש-Facebook, אף על פי מה שרובנו חושבים, גרוע בכל מה שקשור לתקשורת עם חברים. הצ'אט קורס, נתקע, שולח את אותה ההודעה חמש פעמים והודעות אחרות לא שולח בכלל, מציג משתמש כ-Online לאחר שעה שהתנתק, מציג מישהו כ-Offline, למרות שהוא מחובר. שיחות וידאו? העברת קבצים? היסטוריית שיחה מאורגנת?
חבר'ה, ICQ, לפני 10 שנים, הציעו יותר!

רגע, אם Facebook לא שידרג לנו את חווית התקשורת עם החברים, מה הוא עושה?

המסקנה שהגעתי אליה בסופו של דבר היא ש-Facebook היא פלטפורמה לשיתוף חוויות. הרשת החברתית היא רק כלי טכני לשיתוף החוויות שלנו.
שיתוף תמונות, סטטוסים, Check-Ins, Events וסרטונים שאנחנו משתפים, כל אחד מאפשרים לנו לחלוק חוויות מהעבר, מההווה ומהעתיד, עם אלו שמתעניינים בהן. ולהפך, אנחנו יכולים לקבל תחושה של השתתפות בחוויות של כל החברים שלנו.
ואם Facebook מוכרים לנו "חוויות" מרוכזות, אין זה מפתיע שאנחנו מעדיפים את התרכיז על פני החוויות המציאותיות, שלרוב מגיעות במינון נמוך יותר.

Facebook רכשו ידע וניסיון בתחום החוויות באותה מידה ש-Google רכשו בתחום ניתוח וארגון מידע. שתיהן חברות אינטרנט, זה נכון, אבל שתיהן מתמחות בתחומים אחרים לגמרי. כניסה של כל אחת מהן לתחומים חדשים היא מאוד קשה, וגם כאשר מהלכים כאלו מצליחים, המחיר כבד מאוד.

 

חייו ומותו של Google Wave

לפני כשנתיים הכריזה ענקית האינטרנט Google על השקתו של שירות חדש. אותו שירות היה אמור לשנות את הדרך בה אנו מתקשרים באינטרנט, מנהלים את מסמכינו, משתפים מידע ומשמרים ידע. למעשה, הייתה זאת מעבר להשקת שירות, Google השיקה פרוטוקול שלם איתו כל אחד יוכל לעבוד. Google קרא לשירות ולפרוטוקול Google Wave, שם קליט שתאם לתחושת הזרימה בשירות ולקצב העברת המידע. לשירות הוצמד גם לוגו נפלא, כאילו שציפינו מ-Google לפחות.

כאשר השירות הוכרז בכנס ה-I\O השנתי של גוגל במאי, התנפלתי, כמו רבים בעולם, על הסרטון מאירוע ההשקה. אורך הסרטון היה כשעה וחצי, אני ראיתי אותו כחמש פעמים. ההצגה הייתה מצויינת, למרות מספר תקלות מינוריות, כיוון שיותר מכל, התחילו לצוץ אצלי בראש אינסוף תרחישים בהם אני ארצה להשתמש בשירות.

נקפוץ לרגע שנתיים קדימה. היום בשנת 2011 ברור לכולם ש-Google Wave היה כישלון חרוץ. לכולם ברור ש-Google השקיעה המון כוח אדם מוכשר וכספים רבים, אך בסופו של דבר כמעט ולא נעשה שימוש בשירות. בנוסף, המוניטין של Google בתור חברה עם מגע הקסם, נופץ פעם נוספת (בעיקר אצל אלו שלא הכירו את הכישלונות הגדולים הקודמים של החברה).
רובה המוחלט של העיתונות הטכנולוגית טענה שהסיבה לכישלון הייתה הממשק המסובך של Google Wave. אחרים טענו שהרעיון עצמו, ולא הממשק, הוא שמסובך ולא מובן. עם הטענות האלו אני לחלוטין לא מסכים. ממשקים אחרים איתם כל משתמש מתמודד הינם מסובכים פי כמה וכמה (הדפדפנים, כל שירותי הדוא"ל, כל תוכנות Office) ולרוב הם לא מלווים בהסברים מצויינים כמו ש-Google שיחררה עם Wave. גם הטענה שהרעיון עצמו הוא מסובך נשמעת לי מופרחת. האם רשת חברתית מפלצתית כמו Facebook פשוטה יותר?
לדעתי הסיבה לכישלון הרשת היא אחרת, לגמריאחרת.

חובבי האינרטנט והטכנולוגיה בוודאי זוכרים את הדרמה שהתחוללה בחודשים שלאחר ההשקה. עשרות (אם לא מאות) אלפים ברחבי העולם ניסו להשיג הזמנות לחדשות Wave, בדיוק כמו ההזמנות ההן של Gmail. התגית #GoogleWave הייתה בראש רשימת התגיות הנפוצות ב-Twitter במשך זמן רב מאוד. הביקוש היה אינסופי, הבאז היה בשמיים, אבל רק קומץ מצומצם של אנשים יכל להתנסות בשירות.

מעלים את קצב חלוקת ההזמנות

רק לאחר שמונה חודשים מיום ההכרזה קיבלתי את ההזמנה המיוחלת לשירות. גם היא הגיעה מאדם רנדומלי באינטרנט ולא מ-Google באופן ישיר. אף על פי שבאופן מפתיע עדיין התלהבתי מהשירות, לאחר שביצעתי את ה-Login הראשון, הבנתי שמשהו לא בסדר.
בצד ימין למטה הופיעו שני אנשי קשר אשר גם להם היה מזל וזכו בהזמנה. שניהם אומנם מכרים ושניהם אומנם אנשים נהדרים, אבל אלו לא האנשים שאני מדבר איתם ועובד איתם ביומיום. כאשר רצינו לנסות את השירות היינו צריכים לקבוע בצ'אט של Facebook להיכנס באותו הזמן ל-Wave, כיוון שהיה נדיר שכולנו נהיה מחוברים במקביל.
מהר מאוד הבנתי שאם Google לא יפתחו את השירות לכולם, יימאס לי מהשיעמום הנלווה לכניסה לשירות ואני אפסיק להיכנס אליו. אבל בינתיים הבאז התקשורתי והאינטרנטי סביב Wave ירד, ואילו Google עדיין לא איפשרה לכולם להיכנס לשירות.

כך נוצר מצב שבאחד משירותי התקשורת הנפלאים ביותר שהושקו בשנים האחרונות, כמעט אף אחד לא להשתמש. ובחיי שרציתי. אני עד היום בטוח שאם יקרה היום נס והשירות יהפוך לפופולארי, העולם יהיה מקום שהרבה יותר קל להעביר בו מידע , במיוחד בין אנשים העובדים יחד.

הפיספוס הגדול של Google היה שהם מנעו, כמעט בכוח, את היווצרותן של קבוצות משתמשים המכירים זה את זה. אם קבוצות אלו, קטנות ככול שיהיו, אינן נוצרות, לא יתחיל להיווצר אפקט רשת והשירות לא יצבור די משתמשים כדי שיוכל להחזיק מעמד. אפקט רשת נוצר כאשר אדם מצטרף לקבוצה, כיוון שהוא רואה שרבים מהאנשים הקרובים אליו הצטרפו גם הם לאותה הקבוצה. Google מנעה מהאפקט הזה להתרחש כיוון שמעט ההזמנות התפזרו פחות או יותר באופן אחיד, בין מאות מיליוני המשתמשים הפוטנציאלים, כאשר לא תמיד הייתה היכרות בין משתמש אחד למשתמש אחר של השירות. בנוסף, גם אם נוצרה במקרה קבוצה של מספר חברים אשר משתמשים בשירות, לקח זמן רב עד שהם יכלו לשלוח הזמנות הצטרפות לחברים אחרים.

לדעתי Google לא הבינה ששיטת ההזמנות אומנם הופכת את השירות לאקסקלוסיבי יותר ויוצרת סביבו באז, אך לתקופה מוגבלת בלבד. בנוסף, השיטה הזאת עובדת טוב מאוד כאשר המוצר הקיים מתממשק למוצרים אחרים בשוק, כמו שקרה במקרה של Gmail. היא לא פועלת אם מי שקיבל את ההזמנה לא יכול לעשות שימוש בשירות עד שחבריו יקבלו הזמנות גם הם.

ולמה אני נזכר בזה עכשיו?

נראה ש-Google חוזרת על אותה הטעות גם עם הרשת החברתית החדשה שלה – Google+ . יהיה מעניין לעקוב ולראות כיצד הרשת הזאת צוברת משתמשים.

 

 

לאן Twitter הולכים?

Twitter נמצאים בבעיה קשה. גרפי הגדילה שלהם עדיין מראים התנהגות יפה ומרשימה אך מתחת לפני השטח יש לרשת בעיות קשות. אלו לא בעיות שמוזכרות בעיתונים וכמובן ש-Twitter עצמם לא מדברים עליהן, אבל אין לי ספק שהן יעסיקו בעתיד מאוד את המנהלים בחברה. לטובתם, אני מקווה שהבעיות האלו מתחילות להטריד אותם כבר עכשיו.

הבעיה מתחילה בתכנון הבסיסי של האתר. Twitter מתבסס על היכרויות מוקדמות (גם חד צדדיות) לטובת סינון החומר. ההנחה הייתה כי בעזרת סינון זה יהיה אפשר לעשות סדר בלאגן, כלומר, להפריד את הדברים המעניינים את המשתמש מכל רעשי הרקע שיש בשירות (שיכולים להיות מעניינים עבור משתמשים אחרים).
הבעיה מתחילה להיווצר כאשר גם האנשים שאני עוקב אחרים מתחילים לייצר הרבה זבל. דבר פשוטה לראות את זה היא על החשבון של עצמי. כיום בגלל ש-Twitter עדיין לא פופולארי בארץ ובמיוחד לא בקרב האנשים שאני מכיר, חשבון ה-Twitter שלי כמעט ולא נמצא בשימוש. מספר האנשים שאני עוקב אחריהם הוא בסביבות ה-15, ובכל זאת, מגיע לעמוד הראשי שלי המון מידע שלא מעניין אותי.
הבעיה קיימת גם ב-Facebook, אך שם המעבר על ה-News Feed מהיר יותר כיוון שפשוט הרבה יותר לעין לקלוט הודעה מעניינת מאשר ב-Twitter. זה קורה בגלל התצוגה המוקדמת ומאפיינים ויזואלים של הודעות מסוג מסויים, כך למשל אנחנו יכולים לזהות בשניה הודעה שמשתמש א' רשם למשתמש ב' על ה-Wall גם בלי לקרוא את התוכן שלה.

אין לי ספק ש-Twitter הוא שירות מעניין שבמידה כזאת או אחרת משפר את חייהם של משתמשיו, אבל זה לא אומר שלא קיימות כאן שתי תופעות שרק מחמירות. הראשונה, כפי שתיארתי, היא תכנון לקוי שהשפעותיו גדלות עם הזמן, והשניה היא סוג של "בועה".
"הבועה" של Twitter, כפי שאני רואה אותה, היא תופעה מעניינת. מצד אחד השירות כביכול פשוט לשימוש, "Idiot Proof", ומצד שני כדי להשתמש בו צריך להתאמץ לא מעט (מציאת האנשים אחריהם המשתמש רוצה לעקוב, חלוקת משתמשים לרשימות וכו'). גרף למידה קיים בכל שירות, אך כאן מתווסף אליו גורם נוסף, גם כאשר משתמשים מבינים כיצד להשתמש בשירות, הם כמעט ולא מקבלים לשומת לב. מספר העוקבים אחר רוב המשתמשים הוא מאוד מצומצם ובשל כך ההודעות שלהן למעשה "שקופות". לדוגמה, ההודעות שלי בשירות לא זוכות כמעט להתיחסות ולכן אני כמעט לא מפרסם אותן.
סלבריטאים וכתבים כמובן לא סובלים מהתופעה הזאת. תוך ימים הם משיגים אלפי "עוקבים" ורוב המשתמשים אחריהם הם עוקבים, באופן טבעי, הם בעלי מאפיינים דומים לשלהם ונזהרים מלפרסם תוכן סתמי, טיפשי או משעמם. כך נוצר מצב בו למשתמש הפשוט, הקורא ביקורות ומחקה את האנשים אותם הוא מעריץ, נדמה כי לשירות יש ערך נהדר גם עבורו, כאשר בפועל רק קבוצה מצומצמת באמת נהנהת מהשירות.
ועכשיו, כאשר אני רואה את הנתונים שהתפרסמו בימים האחרונים על כך ש-50% מההודעות נוצרות על ידי 20% מהמתשמשים, אני בכלל לא מתפלא. יש שיטענו שגם בחיי היומיום חלק קטן מהאנשים "עושים את כל הרעש" אך צריך לזכור שכרגע רוב אוכלוסיית Twitter מורכבת מקהל ה-Innovators וה-Early Edopters אשר דווקא הם יוצרים בדרך כלל את רוב הפעילות בשירותי תקשורת. כיצד יתכן שחלק כל כך גדול מהם לא עושה בשירות את השימוש המיטבי?

משהו כאן ממש לא בסדר ואם Twitter לא ישנו משהו בסיסי בשירות שלהם, אני לא רואה כיצד השירות יוכל לצבור כמות גדולה של משתמשים פעילים (פעילים באמת).

מדרגות הפרטיות

במן המשך לפוסט הקודם אני רוצה לדבר הפעם על נושא הפרטיות בצורה רחבה יותר, כיצד אנחנו לומדים עם הזמן מה הם הגבולות ומותחים אותם מחדש.

עתיד האינטרנט

לפני שנתיים נדרשתי להעביר פעמים רבות הרצאה המדברת על "עתיד האינטרנט" מנקודת מבטי. את ההרצאה פתחתי בכך שנתתי דוגמאות לתחזיות כושלות שאנשים רציניים ממני נתנו בעבר ועם Disclaimer שאומר לא לקחת שום דבר בהרצאה ברצינות רבה מידי, אבל לאחר מכן התחלתי לדבר על מגמות שאני צופה שיחלו ויתחזקו בשנים הבאות.

רבים וטובים דיברו באותה תקופה, וטוענים כך עד היום, שהמהפכה המשמעותית ביותר שהאינטרנט הולך לעבור בעתיד הבינוני היא ה-"האינטרנט הסמנטי". למעשה, תקופה מאוד ארוכה הערך בויקיפדיה האנגלית של Web 3.0 הפנה את הגולש לערך Semantic Web. אני הייתי בדעה שזאת לא דרך נכונה להסתכל על הדברים. זאת אינה הדרך הנכונה כיוון שאינטרנט סמנטי הינו טכנולוגיה (או תפישה טכנולוגית), ולא שימוש. Web 2.0 מוגדר כאתרי האינטרנט אשר תוכנם נוצר על ידי הגולשים, ולא מוגדר על פי הטכנולוגיות או העקרונות המאפשרים לעשות זאת. ולכן, עד כמה שהאינטרנט הסמנטי, התאמה אישית ותלת מיימד הם תחומים מעניינים, אין הם יכולים להיקרא Web 3.0.

אני טענתי בהרצאות, ואני מאוד מאמין בכך גם היום, שעתיד האינטרנט הוא בתקשורת טובה יותר בין בני אדם. ועד כמה שזה פשוט (זו מהות האינטרנט, אחרי הכל) רבים מפספסים את הנקודה הזו ומכאן, רוב המאמרים אשר מדברים על עתיד האינטרנט, ברמה התפישתית, מדברים על נושא ה-UI או נושא התשתית, שהם נושאים העוסקים במימוש.

ובלי להיכנס, הפעם, לתחזית המדוייקת שלי לגבי התפתחות האינטרנט, ואיך אני חושב שהמכונה הזאת יכולה להתקדם עוד צעד אחד קדימה, אפשר להציע בקלות על הכיוון אליו ההתקדמות הזו תהייה – תקשורת טובה יותר. וזה, אגב, ימשיך להיות תמיד נכון.

ומה לכל זה ולפרטיות?

כפי שציינתי בפוסט הקודם בקצרה, כאשר אנו מקבלים טכנולוגיה תקשורתית חדשה, במוקדם או במאוחר מתעוררת שאלת הפרטיות. זה נושא טבעי שלאורך ההיסטוריה ראינו אותו חוזר שוב ושוב.
חלקכם אולי זוכרים את התקופה בה אנשים פחדו להעלות תמונות שלהם לאינטרנט ופחדו למסור כל מידע פרטי עליהם. היו לכך המון סיבות, חלקן מוצדקות, חלקן פחות, אבל כשאנחנו מסתכלים על המצב כיום, שלכל גולש אינטרנט ממוצע בין גיל 18 ל-25 יש עשרות או מאות תמונות באינטרנט – אנחנו מבינים שמשהו השתנה.

ומכיוון שההתפתחויות העתידיות יחברו אותנו בצורה הדוקה יותר לשאר העולם, ומכיוון שבאופן היסטורי אפשר לראות שעם צעדים כאלו מגיעות שאלות של פרטיות, ברור שאנחנו נצטרך להתמודד עם יותר ויותר דילמות כאלו בעתיד.

 

חומות פסיכולוגיות

כאשר אנחנו מסתכלים על תהליך חדירת הטכנולגויות החדשות לשוק, נראה כי בהתחלה השוק חושש מהן. ואכן בהתחלה קצב חדירת טכנולוגיות חדשות הוא לרוב איטי. לרוב, עוד לפני שהטכנולוגיה הוכיחה את עצמה כיעילה, אמינה ובטוחה המסה המשמעותית של המשתמשים עוד לא מוכנה להתנסות בשירות. רק כ-16% מהשוק, המורכבים משתי קבוצות הנקראות Innovators ו-Early Adopters, מוכנים להתנסות בשירות בשלב הראשוני.

המשתמשים החלוצים הם בדרך כלל אלו שבוחנים את השירות, רואים שהוא יעיל, נוח ולא מזיק וקוראים לשאר להצטרף. אם נסתכל על רוב האוכלוסיה נראה כי רובה לא מבינה דבר או חצי דבר באבטחה או פרטיות, ובכל זאת היא חונכה על ידי אותם משתמשים "חלוצים" להיזהר מאובדן הפרטיות. ואכן רוב האנשים מפחדים למסור מידע ללא סיבה באינטרנט. מצד שני, רוב האוכלוסיה חונכה ש-"Facebook זה בסדר". כיצד זה יתכן? הרי Facebook זה כלי שאמור להפיץ מידע פרטי שלנו לאנשים רבים, לרוב, ללא סיבה אמיתית.

כפי שאני רואה את זה מדובר בתהליך על שבירת חומות, בתהליך אסקלציה של פתיחות כלפי טכנולוגיות שעד לפני זמן קצר חשבנו שהן מסוכנות.
תהליך קבלת הטכנולוגיה קורה, כמו שכתבתי, כאשר הקבוצות הראשונות מתנסות בה ורואות שאין למעשה ממה לפחד, או שהסכנה מצומצמת באופן יחסי. ואין ספק שהסכנה לפעמים קיימת. באמצעות Facebook או שירותים אחרים אנו יכולים לשתף מידע שבסופו של דבר יכול לחשוף אותנו לגניבת זהות או גניבת רכוש, אך אנחנו רואים שהמקרים האלו קורים באחוזים נמוכים ושבעזרת התנהלות נכונה אפשר להפחית אפילו יותר את הסכנה.

גם מול מקרים של טיפשות או של חוסר ידע ניתן להתמודד. במקרה של Foursquare, לדוגמה, ניתן לראות שחיילים מדווחים על מיקום מתקנים מסווגים של צה"ל (דיווח של גיא מזרחי לדה מרקר). בדוגמה המצויינת הזאת אומנם לא דחף מידע אישי, אך כן דלף מידע מסווג.
המקרה היה יכול להימנע אם הייתה הסברה טובה יותר לחיילים (שמנסיון אינה קיימת היום), כלומר, המצב לא קטסטרופלי והמידע החסוי עדיין יכול להישמר, פשוט צריך להשתמש בתבונה בטכנולוגיות החדשות. גורמים שהפרטיות והסודיות חשובות להם במיוחד, צריכים להיערך בקצב מהיר יותר ובצורה טובה יותר, אבל שוב, אין סיבה להתיחס לזה כקטסטרופה.

כאשר התחלתי להעביר את אותן ההרצאות כמעט אף אחד בארץ לא הכיר את Twitter ובטח שלא אתFoursquare. כשהסברתי על השירותים תמיד קיבלתי את אותה התגובה, תמיד שאלו למה שמישהו ירצה להשתמש בזה, למה שמישהו ירצה לוותר בצורה כל כך קיצונית על הפרטיות שלו וכו'. מה שמעניין הוא שאף על פי שרוב האנשים הגיבו הצורה הזאת, לרובם היה כבר חשבון Facebook (או חשבון ברשתות חברתיות אחרות).
השאלות האלו עולות כל הזמן, בוריאציות שונות. חלק שואלים למה צריך את זה, חלק שואלים אם זה לא מסוכן, ואנחנו צריכים להסתכל על העבר, לראות מה התהליך ולנתח בצורה נבונה יותר, מה הסיכונים ומה היתרונות. את הגשם לא נוכל למנוע, אבל אם נידע להערך לו בהתאם, נוכל גם להנות ממנו.